(צילום-דב פוניו)
האם כלבי הרועים בנגב מהווים סכנה למטיילים או שהמטיילים אינם יודעים כיצד לנהוג מול הכלבים בהם נתקלים בשטח? כלבי הרועים שומרים על מאהלי הבדואים ומצטרפים לעדרים בנדידתם. קרבת זרים מעוררת בהם תוקפנות. לאחרונה היה מקרה שטירון ב"אח נח"ל ננשך ע"י כלב רועים בזמן אימון ניווט בגבעות גורל והחייל הוצרך לקבל טיפול רפואי. האם יש בכך כדי להמליץ לכם לא להגיע לנגב ולטייל באזור ערד? או שמן הראוי שתלמדו איך להתנהג בשטח? שיחה בין שני טיילים מנוסים ואוהבי שטח ובמיוחד אוהבי סובב ערד.. נשמח לקרוא גם תגובות של הקוראים, שתפו אותנו מניסיונכם ומחשבותיכם בנושא..
מאת: ענת רסקין. תודה לדב פוניו ולשקד ברקת על השיתוף בשיח שלהם ופרסומו.
ההתכתבות הצמודה כאן – מקורה בפורום אתר "טיולי"–
http://www.tiuli.com/forum/forum_posts.asp?TID=10881&PN=1&TPN=1
ביוני 2013 שאלה בחורה בפורום: "האם אפשר לטייל, בחורה לבד, באחד מהשבילים סובבי ערד? האם בימי שבת יש יותר מטיילים ?"
ענה לה שקד, המטייל הרבה באזור ואף מוביל קבוצת מטיילים ברחבי ישראל: "בחלקים לא מעטים מסביב לערד יש קצת בעיה עם כלבי הרועים של עדרי הבדואים. עד כמה שידוע לי הם רק נובחים בצורה מאיימת אבל זו יכולה להיות חוויה לא נעימה להסתובב שם לבד.
באופן כללי, בחרת בחירה טובה מאוד כי מדובר במסלולים ממש יפים ולא תמיד מוכרים (בחלקם הנופים ממש מרהיבים), אך אני חושש שגם בשבת הם לא מלאים במטיילים, במיוחד בעונה הזו של השנה."
דב פוניו, תושב ערד, טייל ותיק בעצמו המוביל קבוצת מטיילים אשר פרצה את שבילי סובב ערד והעלתה אותם על המפה, מיהר להגן על הפרויקט: "ב-10 השנים האחרונות הייתי מאות רבות של פעמים על שבילים אלה- ולא היה מקרה אחד שנשקפה לי סכנה כלשהי. לא מכלבים ולא מאנשים".
מוסיף דב ומסביר: "נושא הכלבים המאיימים הוא מטריד בעיקר כאשר מתקרבים אל מאהל יתר על המידה- הם בסך הכול עושים את תפקידם. לכן אני נזהר לעקוף מאהלים ככל הניתן. הוא הדין בלהתקרב אל עדר עובר. כאשר זה קורה, צריך לעמוד בסבלנות כמה דקות עד שהם עוברים. בקיצור: תלמד להתנהג על פי כללי המקום- יש רבים שלא קולטים את זה. בוודאי שאין זה צריך לשמש קריאת הפחדה למנוע ממטיילים להסתובב באזור הנגב שהוא בחלקו מיושב על ידי בדואים."
התגובות באתר 'טיולי' עברו להתכתבות במיילים בין דב לשקד בנושא.
– שקד: "לאור העובדה שאני מאמין שיש למסלולים מסביב לערד הרבה מה להציע חשבתי לא מעט לפני שהחלטתי להעלות את העניין בפורום אבל מראייה ארוכת טווח, עדיף שמעט מטיילים יחליטו שלא להגיע בטווח הקצר והבעיה תעלה לדיון ותטופל. כחלק מחזון ששואף להפוך את המקום לפנינת תיירות בתוך כמה עשורים משום שאף אחד לא ייהנה לטייל במידה וכלבים חופשיים יתקרבו אליו בצורה מאיימת וינבחו גם אם הם לא בהכרח ינשכו.
באופן כללי אנחנו בקבוצה אוהבים מאוד כלבים והיו כמה מקרים בהם כלבים הצטרפו אלינו לטיולים באורח מקרי מהמקומות בהם ישנו, כך שנדמה לי שלא בכך כרוכה הבעיה. בהזדמנות זו הייתי רוצה להודות לך על הפעולות המבורכות שלך באזור ערד. באופן אישי, אני וחבריי נשמח להמשיך ולטייל באזור גם אם זה יהיה הרבה יותר נעים ללא חשש מפגישה עם כלבים נובחים כאשר אתה די לבד באמצע המדבר."
– דב: "אין מה להודות על הפעילות ה"שבילית" שלי באזור ערד. אני עליתי ארצה לפני 65 שנה לארץ שהרגשתי שייכות אליה. כלל יסוד הוא: אדם לא יכול להרגיש שייכות לארץ שאינו מכיר אותה. כך שאני עשיתי את חובתי המתבקשת לציבור בערד. אדם שעושה את חובתו, לא מגיע לו על כך תודה. מסתבר שבטרם בואי לערד אחרים לא עשו את חובתם –וזה בעצם העניין.
במהלך הפעילות שהחלה לפני 9 שנים, עמדנו בפני שלל בעיות. כלבים נובחים הייתה הקטנה שבהם. לו הייתי מצפה לפתרונות מהממסד, ספק אם היום היו שבילים – והיו נערכים עליהם עד כה כ-200 סיורים ללא תשלום לציבור. אפשר שלא כל מה שעשינו היה מושלם, אבל האויב של הטוב הוא הטוב ביותר- וזו בעצם האמתלא לממסד לשבת בחבוק ידיים ולא לעשות דבר.
כאן אני מגיע לסוגית הכלבים הנובחים. אתה כותב: "עדיף שמעט מטיילים לא יגיעו- והבעיה תעלה ותטופל". בעצם ממי אתה מצפה שיטפל בנביחה מאיימת של כלבים? מהפיקוח העירוני? מרשות הטבע שיש לה פקח אחד על כל מדבר יהודה הדרומי? ממשטרת ערד (יש לה בעיות גדולות מאלה)?
התשובה שאני יכול לתת לשאלה- לפיה נהגתי במהלך אותם 200 טיולים בהם נשארנו בחיים מול כלבים מאיימים: "תלמד– ותדריך אחרים- להיות חלק מהסביבה. תציע לא להכנס למתחם של בדואים כי יש להם כלבי שמירה. תעקוף אותם. אתה רואה עדר עיזים חוצה: תעמוד, תן להם לעבור. הכלל הוא: הבדואים חלק מהסביבה. תלמד לחיות אתם כשם שהם נאלצים ללמוד לחיות אתך.
אכן, אין פתרון מושלם. הפתרון מורכב. מצד אחד לא להתקרב יתר על המידה אל מקום מושבו של בדואי או אל עדר רועה. מצד שני הדברות עם בעלי הכלבים. כאשר הם מבינים שיש בעיה והם לא עוינים מטיילים, הם גם יעשו מאמצים למנוע מהם לתקוף בני אדם זרים. דוגמה קלאסית לכך מתחם החניה של מוסא- לשם מגיעים לפעמים מאות מטיילים וזה סמוך למתחם המגורים שלו. הכלבים למדו שהחניה היא תחום מותר למבקרים. מי שירצה להתקרב אל מתחם המגורים, עלול להיתקל בכלבים מאיימים. יתירה מזו, אילו הייתה בעיה, אין לי ספק שמוסא היה מוכן לקשור את הכלבים. אבל אין צורך, כי אין בעיה.
פעם שאלה אותי מורה מחנכת בתיכון :"אתה לא מפחד לצאת לשבילים אלה?" זה לב העניין. מי שפוחד מנחשים, מעקרבים, משמש, מגשם וכלבים נובחים ומצפה שיבוא האח הגדול לסדר לו את השטח להיות ידידותי, הוא יישאר סגור בין החומות. יש לנו ניסיון של מאות שנים לחיים אלה, בו נשתחרר מהפחדים."
סיכם שקד: "דבריך מקובלים עליי בהחלט. ההקשר שבו ציינתי את תגובתי היה בנוגע להליכה לבד בשבילים שם. אבל זה נכון שאסור לתת לפחד לנצח ואני באופן אישי בוודאי ומתכוון להמשיך ולטייל בשבילים הנהדרים שלכם. חשוב לי להוסיף עוד הבהרה קטנה- אני באופן אישי מתכוון להמשיך ולטייל עוד פעמים רבות במסלולים הנהדרים של סובב ערדשמאפשרים להתחבר למדבר בצורה יוצאת מהכלל. בסיכומו של דבר, לא מדובר בכלבים תוקפניים או אימתניים, וקבוצה של שני אנשים ומעלה בוודאי שתוכל להסתובב שם בביטחון יחסי. במיוחד לאור היחס החם של הבדואים באזור למטיילים.
יכול מאוד להיות גם שהתיאורים שלי לא מעידים בהכרח על הכלל והם נבעו ממקריות שיכולה הייתה להתרחש."
נשמח לקרוא גם תגובות של הקוראים, שתפו אותנו מניסיונכם ומחשבותיכם בנושא..