חודש אלול, חודש של חשבון נפש, יש ומעורר באנשים פחד, בושה או יראה. רבים רואים בו חודש קודר, כבד-ראש ורק במוצאי יום כיפור מרשים לעצמם לנשום לרווחה – עד לשנה הבאה! הרתיעה מחודש אלול נובעת אולי, מן האמונה שזו התקופה בה מתמקדים בכל מה שרע אצלנו: בכישלונות, בחטאים, בחסרונות… איך אפשר לאהוב זמן כזה?
מאת: ענת רסקין

השנה ממש חיכיתי לאלול. יש לי הרבה דברים לחשוב ולהעריך. תוכניות שצריך לעשות, החלטות שיש לקבל. ואני יודעת שאלול הוא הזמן הטוב ביותר: זמן שכולו מיועד לבחינה עצמית ולנושאים החשובים באמת. אבל הפעם ההתמקדות באלול, היא לא על מה שרע אצלי; היא על כל הטוב שיכול להיות.

מי מאיתנו לא חטא במחשבה האידיאליסטית והרומנטית שכשיהיה גדול הוא ישנה את העולם? אנו מעריצים אנשים שפותחים מרפאות בהודו, מחלקים מזון באפריקה, עוזרים לנדכאים פוליטיים בטיבט… או נבחרים כחברי כנסת. מה גם שהם זוכים בהכרה, בתהילה ונראים גדולים מן החיים! הם עושים 'משהו חשוב'!

במשך השנה, בדרך ל 'דברים הגדולים' , דברים שוליים מטרידים ומרגיזים אותנו יותר ממה שהיו אמורים. מאבקים בינאישיים בדרך לכוח, השפעה, פרסום ותהילה תופסים עדיפות ראשונה מלווים בחרמות, רכילויות, מחנות, פסילות, בקורות, מציאת החוסר והכישלון.

פעולה למען העיר הקטנה שלנו? בשכונה שלנו? בוועד הכתה? במשפחה? לשפר עצמנו בדברים הקטנים? זה מתגמד ונראה חיוור וחסר חשיבות או קסם. האומנם?

בערד כ-24,000 נפש שהם כ- 5000 משפחות החיות ביחד במקום מבודד יחסית. תלויות האחת בשנייה בפרנסה, לימודים לילדים, חברה, עזרה והנאה. אולי דווקא בשל כך, על כל אחד ואחת מאיתנו האחריות לתרום לרווחת הקהילה שבסופו של דבר היא גם הרווחה שלנו עצמנו. כי אנחנו מאושרים במקום בו טוב ונעים לחיות.

גם מי שלא נכנס במשך השנה לבית הכנסת נראה יושב בו בראש השנה וביום כיפור. כנראה שיש בנו את הצורך לשבת לדבר עם אלוהים באופן אישי-פרטי וכולנו ביחד במאמץ קהילתי. זו הזדמנות להראות שאנחנו מנסים להבין ששנה חדשה באה עלינו.
שנה טובה ושתהייה לכולנו שנה עם רצון טוב והתחלות חדשות ואפילו הן קטנות.