"הר הקסמים" זהו שמה של תערוכה המוצגת במוזיאון לאומנות עכשווית של ערד, ועומדת להסגר בסוף נובמבר, אליה משתלב בצורה יפה מיזם הצילום בעירום של אמן הצילום ספנסר טוניק. שני מיזמי האמנות הללו עוסקים  במחלה, איום המוות ובעיקר בתהליך הריפוי כשהעיר ערד עומדת במרכז המושגים הללו.

מאת: ענת רסקין

שורשי הספורים נטועים במקומות רחוקים – זה של התערוכה באירופה של המאה ה-19 והקמת בתי ההבראה- הסנטוריומים, וזה של צילום העירום בסיפורי האבות על ים המלח וסדום. הספורים כמובן מקבלים פרוש אומנותי-עכשווי כדי להמחיש לנו את תהליך ההבראה שמקורו במחלה המאיימת על החיים.

בתי ההבראה באירופה הוקמו במטרה לסייע לגוף להבריא או להשתקם ממחלה ומטראומה ובעיקר ממחלת השחפת ומחלות נשימה אחרות. הם הוקמו לרוב באתרי טבע מרוחקים ממקומות ישוב, יפים ושלווים שם עסקו המטופלים בעיקר במנוחה, תזונה ושאיפת אוויר צח בליווי של רופאים ואחיות. בתחילת המאה ה-20 תרבות זו נכנסה גם לישראל והוקמו בתי הבראה ביזמת גופים שלטוניים. בשנת 1963 קצת אחרי הקמת העיר ערד הכריז דר' פרנק, מומחה לאסטמה (קצרת) בבית חולים 'בלינסון' כי בערד יעשה ניסוי אנושי ראשון בהבראת חולי קצרת. כך החלו להגיע לערד בני נוער אסמטיים וקבוצות חולים מחו"ל כדי להבריא בערד בעזרת האוויר המדברי היבש והנקי והשגחה רפואית.

ערד הפכה לעיר מרפא והציע שלל צימרים ומלונות לחולי האסטמה וכיוון שאינה רחוקה מים המלח, שבעצמו הציע מרפא לבעיות עור,  החלו להגיע גם חולים בנגעי עור שהשמש והמינרלים בים המלח עזרו להם להחלים או לפחות הקלו עליהם. איתם התווספו גם מתחמי הסולריום לשיזוף רפואי גם הם תחת השגחה רפואית צמודה ותנאי בית הבראה ששירתו חולים מישראל והעולם.

התערוכה במוזיאון לאומנות עכשווית בערד מאגדת יצירות של כ-15 אומנים העוסקים בתהליך ההבראה מזוויות שונות. סמדר לוי הציבה במרחב מיטות- ספק מיטות נוח של בית הבראה ספק אלונקות, ["מיטות" (2004) ], דגנית בן אדמון בחרה בערימות מסודרות של מגבות כזיכרון מבית ההבראה ["חמלה"], שיראל הורוויץ יצרה דגמים ממתכת (המזכירים מאד את פסל המתכת הסביבתי המוצב בחוף ים המלח) וכרכה אותם בבד דמוי עור נחש ["מודלים לאסתטיקה אבודה" ] שהרי נשל הנחש הינו סמל להתחדשות והנחש עצמו הינו סמל למרפא מימים ימימה..    

סשה טמרין  בחר להביא סרטון וידאו מהר פוג'י שביפן ["בלתי ניתן לריפוי" (2020) ] בו הוא מציג את האנשים שמגיעים בהמוניהם לצלם את הזריחה המופלאה מעל ההר בשאיפתם לצילום המושלם. אך הם מתאכזבים כאשר ערפל 'מקלקל' להם את המראה. אידיאל היופי הוא נקי מרבב ועל ערפל הפוגם במראה אין אפשרות להשפיע כך שמבחינת הצלמים התקלקל הרגע אליו שאפו והר פוג'י הנמצא שם תמיד, אינו ניתן לריפוי. . הם אינם מודעים לעובדה שגם הנוכחות ההמונית שלהם עם מצלמותיהם 'מקלקלת' את הנוף. ובעוד שהערפל מופיע ומתפזר ההרס הנופי הנובע מנוכחותם נשאר בשטח ומתעלמים ממנו … השפעת בני האדם הבאים אל הטבע על הטבע היא הצד השני של המטבע אותו מביאה גם יולי צרפתי בתערוכה שלה "מצב מתמיד" המתאר כיצד בני האדם משתלטים על המרחב, על משאב המים והופכים מרחבי מדבר לשטח אש ואת ים המלח לבולענים וימה גוועת.

המושג 'הבראה' קשור לא רק למושג 'להיות בריא' אלא גם למושגים כמו: לידה מחדש, החלמה, התחלה מחדש, שינוי.. זהו תהליך המוביל את האדם מחולי, כאב ופחד ממוות אל בריאות, הרגשת חוזק, חיוניות וביטחון אופטימי בחיים. ממציאות אפלה וחסרת מוצא אל אור ואפשרויות עשייה. מהירידה למטה אל העלייה לגבהים..

התערוכה, אותה אצרו לאה אביר ובר ירושלמי ביחד עם לינה סברדלוב מנהלת המוזיאון לאומנות עכשווית בערד מתקשרת לדבריהן עם הספר הידוע "הר הקסמים" של הסופר תומאס מאן  (1924) שהיה לאחת הקלאסיקות של המאה ה-20. במרכז הסיפור צעיר בן 23 המגיע ל"מושב של מעלה" הוא  בית ההבראה בהרי שווייץ, כדי לבקר את בן-דודו חולה השחפת. הביקור שהיה מתוכנן לשלושה שבועות נמשך שבע שנים בהם הצעיר נשבע בקסמו של המקום כמיקרוקוסמוס לנפשו של האדם ועוסק במהות בעיית גוף ונפש, מחלה ובריאות ונהנה מהחופש הגלום בהיותו חולה- חופש מהצורך בשכל הישר ומהמחויבויות שמטילה השגרה – החופש להיות הוא עצמו.

ערד, שהסלוגן שלה הוא "יש קסם באוויר" גם היא שוכנת על ראש ההר ובמשך שנים הציעה את עצמה, את נופיה והאוויר הנקי שלה כמקום מרפא. שנות ה-80 הביאו שינוי בתפיסה החברתית והכלכלית בישראל. הקפיטליזם וההפרטה תפסו יותר ויותר את מקום המוסדות הציבוריים, המאורגנים של המדינה. בתי ההבראה פינו מקום לטובת בתי מלון וצימרים שהציעו יותר פינוק, מכוני ספא וטיפולי בריאות נקודתיים. נופש ובילוי לזמן קצר. שכשוכיות והנאה לסופ"ש במקום הבראה והתחדשות. העיר החדשה, שבעצמה קמה מתוך מטרה להבריא תהליכי תכנון ובנייה בישראל, הציעה בריאות ומרפא למבקריה והפכה עם השנים לעיר חולה שזקוקה להבראה בעצמה. עיר שחיפשה במשך שנים את השינוי והמוצא להתחדשות והתחלה חדשה שנמצאה לה, לפחות עד כה, בפיתוח התיירות המקומית ושינוי הייעוד של הצימרים המקומיים.  

אך תהליך ההבראה של ערד אינו מזהיר.. כמו הערפל שמעל הר פוג'י כך גם מעל ערד יש עננה המאיימת על הספור הטוב של תהליך ההבראה בצורה של תכנון כריית פוספסטים במרחב הקרוב אליה. כרייה שתייצר אבק רדיואקטיבי שיפגע בבריאות האנשים ויגרום למחלות ריאה- אותן מחלות שערד התגאתה בזמנו שיש בכוחה לרפא בקסם של האוויר שלה, ואף איום של מוות.. המאבק בין בריאות למוות נמשך גם בים המלח שהיה ידוע בכוחות המרפא שלו וגווע אט-אט.

מיזם הצילום של האמן ספנסר טוניק שנערך אתמול (17/10/2020) נועד לעודד את המודעות לצורך בשמירה על ים-המלח וליוזמה של הקמת מוזיאון ים המלח בערד (אותה מובילה עמותת "תחיית ים המלח", בהובלת ארי ליאון פרוכטר).  בשיתוף פעולה עם משרד התיירות ועיריית ערד הם מאמינים שתסייע לשווק את התיירות לישראל ולערד. 200 אנשים נענו והגיעו ואי-שם על הגבעות הצופות אל הנוף המדברי פשטו את בגדיהם למען יצירתו של טוניק שאמר:"המיצב היום נוצר בהשראת הגבישים הנוצרים בים המלח, ובהשראת הסיפור המקראי של אשת לוט שהפכה לנציב מלח". 

במיצב נראים אנשים העומדים בשורה על ראש ההר כשגוון גופם העירום לבן-חולני (היפוך לבוץ השחור מים המלח הידוע בסגולות הריפוי שלו). עירום הוא לרוב ביטוי ללידה מחדש, לתמימות, להתמזגות עם הטבע הבריא אך בצילום האנשים בעירום נראים יותר כבר-מינן. להזכירכם שאשת לוט ברחה מסדום המועמדת להשמדה המונית ע"י אלוהים כתוצאה מחטאי תושביה. התיאור המקראי מזכיר אסון של פיצוץ אטומי. על אשת לוט נאסר להביט לאחור. לא רק במובן הסמלי שעליה להשאיר את חייה הקודמים מאחוריה ולצאת ולבנות חיים חדשים וטהורים אלא כנראה גם במובן המעשי כדי שלא תפגע מקרינה רדיואקטיבית..  אני, כמי שהחלימה מסרטן בעזרת קרינה רדיואקטיבית, מודעת היטב לכוח הריפוי כמו גם לכוח ההרס הטמון בה… אשת לוט שילמה בחייה על אותו מבט לאחור..

ריפוי – הרס, בריאות – מחלה, חיים – מוות, הם כולם שני הצדדים של אותו הדבר.  מייחסים לתומאס מאן את המשפט: "כל עניין במחלות ובמוות הוא רק ביטוי נוסף להתעניינות בחיים". גם "אהבה היא כוח הגורם למחלה". מיזם הצילום של ספנסר טוניק והתערוכה "הר הקסמים" עוסקים בדיוק במתח הזה בין קצוות החיים.