סיור בין יזמיות בדואיות באזור הנגב המזרחי המפעילות מיזמים תיירותיים או קהילתיים מצליחים שמתבססים על האתניות. מאבק יום יומי לעצמאות כלכלית תוך שמירה על המסורת והמנהגים מול ההכרח להתוודע לחיים המודרניים. ניסיון לשמור על המילה של הגבר ועל כבודו מול הרצון להחזיר לעצמן את המילה וההערכה שלהן בבית.
מאת: ענת רסקין
החברה הבדואית היא במהותה חברה מסורתית, פטריארכאלית עם מבנה חברתי היררכי. עד שנות ה-70 כאשר המדינה הכריחה אותם לעבור לישובי קבע הם חיו כחברה עם מאפיינים טרום תעשייתיים. חברה מלוכדת מבחינה משפחתית אשר זקני השבט הם השולטים ובעלי הדעה, חברה החיה לפי הטבע ובהרמוניה איתו. חברה שהנוודות ואי הקביעות היא ערך הטבוע בנפשם. חברה המייצרת לעצמה את צרכיה באופן עצמאי והיא עצמאית בשטח. הקמת מדינת ישראל הביאה למדבר רוח מערבית, רוח של שינויים וחיים של חברה תעשייתית וכיום אף פוסט תעשייתית. המעבר לישובי קבע, מבני קבע ותהליך העיור גרם לשינויים המאיימים על המסגרת החברתית המסורתית ומזעזעים את מוט האוהל.
השינוי הגדול והמהותי ביותר הייתה הירידה במעמד האשה הבדואית. אשה יצרנית, שהייתה מרכז המשפחה והשבט, אשה שעבדה לצד הגברים באופן שווה והייתה מוערכת לא רק על ולדנותה אלא גם על העזרה בכלכלת המשפחה. אשה שהייתה חופשייה במסגרת הטריטוריה השבטית ונהנתה מהעצמה נשית של נשות השבט איתן חייתה. פתאום, נכלאה בבתי קבע, נאסר עליה לצאת מהבית מטעמי צניעות, הורחקה מחברותיה ובנות משפחתה ויותר מכך- לא יכלה לצאת לעבוד וליצר כפי שייצרה פעם. פתאום האשה החזקה הזו הפכה לתלותית ואבדה את המילה שלה במשפחה. הצורך הכלכלי והמרד הפנימי מביאים נשים בדואיות חלוצות להרים ראש ולהגיד עד כאן! או כמו ששר קובי אוז "אשאל את המדבר, לאן אני אלך? מאיפה מתחילים?"
דר' סראב אבו-רביע- קווידר מאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע מהמכונים לחקר המדבר של מדעי החברה. עוסקת במחקרים השוואתיים של חברות נוודיות בנושא מגדר ופתוח בחברה הבדואית: "זהו משבר בזהות, בחיי המשפחה. העצמה זו תרומה לקבוצה לא רק באופן פרטי. זה להעניק תמורה. היה קלקול של הכלכלה המסורתית ועכשיו יש חיזוק התפקידים המסורתיים בכלים של כלכלה מודרנית". האשה מפחיתה בנטל הכלכלי אם היא עובדת. כיום הנשים הן גורם כלכלי ויש דחיפה משפחתית לעצמאות כלכלית. זה תהליך. את השינויים מכניסים בצורה של קבלת לגיטימיות, ע"י הסתייעות באנשי דת, עמותות, כדי למנוע התנגדות."
תומר כהנא, מורה דרך ומומחה לחברה הבדואית. בעל חב' טיולים 'אתרי מדבר'. היה מנהל מרכז ג'ו אלון למורשת הבדואית ומאז 2001 פועל בנגב בקרב החברה הבדואית: "יזמיות בדואיות יוצרות כוח משיכה ולא מעט משפחות מתפרנסות מזה יפה. החברה היהודית מעריצה את הנשים היזמיות והפרדוקס שהחברה הבדואית מרגישה נפגעת, מאוימת ולא מעריכה אותן. בלקיה אפילו שרפו לעמותת הנשים הרוקמות את מקום העבודה שלהן."
בהרבה מספורי הנשים ההצלחה לפרוץ את הגדרות התאפשרה בעזרת אב תומך. גבר רחב אופקים ובעל העזה המאפשר לבתו לצאת וללמוד למרות התנגדויות קשות של החברה הבדואית. תמיכה נשית מקבלות הבנות מנשות המשפחה המבוגרות שהצליחו לשמור על מעמדן בבית ולמילה שלהן יש עדיין כוח ומשמעות.
משפחת יונס אבו-רביע של דר' סראב היא משפחה משכילה. הסבא היה בעל צאן ולכן בעל הון. כאדם אמיד ועצמאי כלכלית התאפשר לו לשלוח את הבנים ללמוד. כדי שתהיה להם נקודת זינוק טובה יותר שלח את כל הבנים ללימודים בפנימיות בריטיות בצפון הארץ (נצרת/חיפה). מאז במשפחה יש הערכה להשכלה גבוהה. "השכלה זה ה 'טיקט' שלנו לכניסה לחברה (כמו אתם היהודים, כשהייתם מיעוט)" . אבא של דר' סראב שלח את כל ילדיו (4 בנות+בן) ללמוד. כולן משכילות עם תארים אקדמאים גבוהים. גרו בב"ש ולא בשבט וסראב הייתה הראשונה מהשבט שלמדה ועבדה כמורה ברהט. קבלה תמיכה מלאה של האבא שליווה אותה לכל מקום, הסיע, החזיר וחיכה לה כפי שנהוג במסורת הבדואית עם אשה לא נשואה. "זה לא מובן מאליו בחברה הפטריארכאלית. אם האשה חכמה היא תבחר גם בבן זוג כזה". ואכן סראב גם פרצה מסורת כאשר התחתנה עם בן שבט אחר שלא כנהוג.
עמאל אבו-קארן ממרכז המבקרים 'ארמון החורייה' (=האשה היפה) מלקייה
עמאל אם צעירה ל-4 ילדים מתגוררת כיום בתל שבע. בלקיה, עיר הולדתה, הקימה את מרכז המבקרים המספר את ספור המשפחה. בנין אבן, טיט ועץ מלפני 200 שנה, עוד מהתקופה העת'מנית. הסבא, מוכר תבלינים מעזה הסתובב באזור ב"ש ולקייה, התחתן עם בחורה תורכית, קנה בכספו אדמות ובנה בתי מגורים וחנות באזור לקייה. כמשפחה בעלת עצמאות ויכולת כלכלית שלא משויכת לשבט בדואי באזור יכלו מצד אחד לפעול באופן עצמאי אך מצד שני נחשבו לנחותים ועד היום לא מתחתנים איתם.
עמאל (=תקווה) היא האחות הבדואית הראשונה בנגב. עבדה 14 שנה באונקולוגית ילדים בבי"ח 'סורוקה' והיום עובדת במיון נשים וגנטיקה. לפני 20 שנה זה לא היה מקובל. כשרצתה ללמוד סיעוד אבא שלה לא הסכים כי המקובל היה שבנות תלמדנה רק הוראה. אחרי שנה של שכנועים הסכים ועמאל יצאה ללמוד בבי"ח ברזילי. "זו הייתה בעיה שבת תיסע כל כך רחוק ותישן מחוץ לבית.. מי ילווה אותה? שברתי מוסכמות. זה גרם להרבה בעיות- החרימו את האבא, היו התנכלויות".. "היום כשהבדואים רואים אותי בבי"ח סורוקה בב"ש ואני מטפלת בהם, הם מדברים בהערכה לאבא."
מלבד האב מי שתמכה בה היו הסבתא והדודה שהיו בעלות מעמד בבית. לאמה לא היה מעמד כך שלא יכלה להביע דעתה. "כשאמא התחתנה עם אבא היא גרה בבית בלקייה. הייתה תלויה בגבר בכל דבר תלות שגרמה לכך שמעמדה פחת. הסבתא לעומתה עבדה לצד הסבא כל החיים (רקמה, ארגה שטיחים, עבדה באסיף, יצרה גבינות, קמח..) לכן שלטה במשפחה והייתה לה מילה שקובעת". בעקבות שבירת המוסכמות של עמאל יכלו גם האחיות ללמוד סיעוד ולהתחתן, כמוה, עם בדואים אסלים (בני שבט בדואי 'טהור' שנחשב לבעל מעמד גבוה ואינו מתחתן עם אלו שאינם כמוהו).
כיום עמאל ו-8 נשים משכילות כמוה בלקיה, התאחדו והן מעבירות בהתנדבות הרצאות בבי"ס ובתיכון על מעמד האשה, חינוך מיני, חשיבות ההשכלה הגבוהה בחברה ומנסות לעזור גם לנשים שלא יכולות ללמוד.
מרים אבו רקייק – בת המדבר מתל שבע מפעל לייצור ידני של מוצרי קוסמטיקה וסבונים טבעיים מבוססים על צמחי מרפא לפי המסורת הבדואית + אוהל אירוח בדואי.
מרים ואחיותיה העוזרות לה, שייכות לשבט גדירת המשויך לשבט טיאהה הגדול. היא נולדה וגדלה באוהל בתל שבע עם הסבתא וכל המשפחה. בתום לימודיה קבלה מלגה ללימודי מנהל עסקים באנגליה ונסעה למרות התנגדות של אנשים, בעיקר בגלל תמיכה שקבלה מהאבא. כשחזרה בגיל 24 רצו לחתן אותה עם בן שבט והיא סירבה. בעקבות כך במשך כ10 שנים לא הרשו לה לצאת מהבית. בשנים אלו החלה לחשוב על עסק קטן ולתעד מתכונים של רפואה טבעית מהסבתא. בתחילה ייצרה סבונים כשהחל הביקוש הרשו לה לשים את מספר הטלפון שלה על המוצרים. שנים עברו עד שהחלה להרוויח ולבנות מרכז מבקרים שבנתה במו ידיה. אח"כ החלה להעסיק את אחותה סוהיילה.
מרים בת 42 ועדיין אינה נשואה. סוהיילה: "אמא אמרה שלמרים יותר טוב בעל ושני ילדים מכל השיגעונות שלה. עד היום, גם כשהיא מצליחה, ההורים לא אמרו לה שהם גאים בה." את פנינו קבלה כשהיא לובשת שמלה רקומה בצבע אדום המיועדת בד"כ לנשים נשואות. "אני לובשת מה שבא לי" היא אומרת. "מרים היא בן אדם שמתווכח זה אופי שלה שלא מוותרת.. להיות מרים זה קשה, היא שלמה את המחיר. אבל, יש לה את העסק." אומרת אחותה סוהיילה. עד היום למרות שיש לה עסק מצליח ומפורסם יש בעיות בהתנהלות. כשהגענו למרכז המבקרים היא נעדרה ממנו כי קבלה הוראה מהאח הצעיר לעזוב ולחזור הביתה. במקומה הרצתה אחותה סוהיילה. "אני מנסה לחשוב חיובי כי אם הייתי מתייחסת שלילי לא הייתי עושה" אומרת מרים בחיוך.
גם העבודה המשותפת עם האחיות אינה דבר של מה בכך. סוהיילה התחילה לעזור למרים בסתר ללא ידיעת הבעל. כשהייתה מרים בחובות מכרה את התכשיטים שלה ועזרה לה. אח"כ התחילה להגיע למרכז ולעזור במכירות והרצאות. את סוהיילה היה קל לשכנע להתחתן בגיל צעיר לבן דודה מהשבט. וכשרצתה את הסכמתו התנגד שתצא לעבוד כיוון שהוא המפרנס וגם כיוון שמרים נתפסה כמי שגורמת לבעיות. כשנודע לבעל שיצאה בכל זאת לעבוד הוא התנה: או הבית או העבודה. סוהיילה שלא ויתרה נאלצה לחזור לבית אביה עם 3 ילדים. אחרי שהאבא בחן את עבודתה החזיר אותה לבעל בתנאי שלא יחסר דבר בבית או לילדים. היו ימים שהביאה את סירי הבישול למרכז המבקרים כדי להספיק לבשל ארוחות למשפחה ושלא יחסר דבר. "היה קשה לבעל כי שברתי לו את המילה. היום לקול שלי יש יותר כוח אבל זה עדיין קשה לפעמים לבעל".
הכסף שהיא מרוויחה עוזר לכלכלת הבית ואי אפשר להתעלם מתרומה זו. "בהתחלה לא הייתה הערכה לעסק. זה היה מקום של בושה כי הגיעו למרכז המבקרים אוטובוסים עם גברים ואסור לנשים להסתובב בין גברים ועוד גברים זרים. היום גם הגברים וגם הנשים הבדואיות מהמקום מסתובבים חופשי במרכז המבקרים והבעלים למדו להעלים עין."
'קייטרינג נשות חורה' פרויקט מטבח קהילתי בחורה
זהו פרויקט הקמת מטבח למפעל הזנה בחורה במסגרת פתוח כלכלי ויזמות חברתית. יעד הפרויקט הוא נשים בדואיות חד הוריות. הנשים המוחלשות ביותר בחברה הבדואית. נשים נשואות שנזנחו ע"י הבעל עבור נישואים לאשה שנייה או שלישית כשהאשה הראשונה נשארת חד הורית. בבחינת היכולות של הנשים הללו, שלפעמים הן אנאלפביתיות, נמצא נושא האוכל כיכול להעצים אותן ולאפשר להן פרנסה מסודרת בכבוד. היה צורך אמיתי. נשים הגיעו למרות בקורת מתוך החברה. בגלל שעבדו בתוך חורה התקבל האשור של הגברים.
הנשים מספקות 5,700 מנות לבתי הספר והגנים בחורה, אל-סייד וכסייפה. זהו מיזם המספק מקומות עבודה לנשים, מקשר ומאחד אותן. מיזם שהוא מודל חיקוי לכל הארץ. כיום עובדות 16 נשים, ביניהן גם נשים עם בגרות. הן מתחילות לעבוד ב-04:00 לפנות בוקר ומסיימות בצהריים. קאמלה אל-חואג'רה, אמא ל-8 ילדים וסבתא. התחתנה בגיל 16,5 ולא סיימה לימודים. התקיימו מקצבת נכות של בעלה. "הרגשתי שאני אשה חלשה מאד שלא יכולה לעזור לילדים שלי".. "במשכורת הראשונה קניתי "קומפיוטר" לילדים שלי". היום היא עוזרת שיף וחברה במועצת הנשים ומרכז לתעסוקה. מפנה נשים למרכז לעבודה ויש לה גם רישיון נהיגה. היא משלמת את שכר לימודי ההוראה של הבת, עוזרת לבן שהתחתן ועוזרת בתשלומים של הבית. "עבודה קשה, אבל כדי שהילדים יחיו בכבוד לא מרגישה הקשיים.. עוזר להיות אשה חזקה". לסולטנה 5 ילדים. במסגרת העבודה למדה קורס בישול. "יצא לי להכיר אנשים: ערבים ויהודים, נשים מרהט ומעוד מקומות", גם לה יש רישיון נהיגה והיא רוצה רישיון על משאית כדי להביא את האוכל בעצמה לבתי הספר. "הילדים התרגלו להתכונן לבד לביה"ס בבוקר. אני מכינה להם בערב הכול ב-9 בערב הולכת לישון".
גדיר האני מאג'יק- מכון הנגב: "פעם הנשים האלו עבדו בשדות, בפרחים ובפרי הדר. קבלנים נצלו אותן. נשים שעובדות בשחור, יוצאות מוקדם בבוקר.. כיום גם נשים אלו למדו לשבת עם הקבלן ולסכם תנאים, משכורת, שעות עבודה. מרכז התעסוקה מאד מעורב גם ארגוני נשים. מי שלא יכולה לצאת מהבית מביאים אליה את עבודות הרקמה הביתה כדי שתעבוד מהבית. בקיץ נשים נהגו ללכת ללשכת התעסוקה ולקבל דמי אבטלה או הבטחת הכנסה. השנה יקבלו בקיץ קורסי העשרה, טיולים.. היום האשה העובדת היא חלק מקבלת ההחלטות במשפחה."
הנשים הבוגרות מרביתם לא יודעות קרוא וכתוב והן מקימות מיזמים שקשורים ליכולות המסורתיים שלהן כמו: אריגה, רקמה, בשול, מרכזי מבקרים לתיירים המספרים את הספור של המורשת הבדואית. הצעירות יותר מצליחות לסיים תיכון ואולי אף בגרות ולהמשיך ללימודים אקדמיים המקנים להן מקצוע.
דר' סראב אבו-רביע- קווידר הוציאה ספר: 'מודרות ואהובות- סיפורי חייהן של נשים בדואיות משכילות' בהוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית וזכתה במענק מחקר כדי לבחון דפוסי פעילות של כלכלה בלתי פורמאלית של נשים בכפרים הבלתי מוכרים. "איך מתמודדות במציאות של מחסור, עוני ומקימות עסקים משפחתיים." מספרת שכיום יש אפילו יותר סטודנטיות מסטודנטים. גם כאלו הפונות ללמוד בירדן ומזרח אירופה בגלל חסם בפסיכומטרי בקבלה לאוניברסיטאות בישראל (נפילה של 100 נק' לרעת הערבים). בעבר בד"כ פנו הבנות ללימודי הוראה או עבודה סוציאלית. כיום הן לומדות רפואה, סיעוד, פארא רפואי, מדעים- בעיקר כימייה, ביולוגיה, רוקחות, וטרנד חדש-עריכת דין בעיקר לבנות. "זה משנה את פני החברה. גברים מעדיפים את האשה המשכילה. גברים מחפשים קורסים להעניק לנשים שלהם. לפעמים התנאי לחתונה בגיל צעיר שהנערה תמשיך בלימודים" כסטודנטית בשנת 1996 למדו איתה 8 סטודנטיות כיום יש בבן-גוריון 800 סטודנטיות בדואיות.
"אוניברסיטה נתפסה כמתחם מסוכן בגלל ערוב מגדרי (נשים ביחד עם גברים, ביחד עם יהודים, ביחד עם בני שבטים אחרים) היה צורך שגברי המשפחה ילוו את הנשים בכדי לשמור עליהן. הנשים היו צריכות להחמיר עם עצמן ולהוכיח מוסריות כדי להשקיט החששות ולהראות שהן לא פוגעות בחברה הבדואית." במציאות יש תהליכים מקבילים- לצד השכלה של נשים יש תהליך מקביל של פוליגמיה-ריבוי נשים והחמרה בצניעות. יש גם עלייה בתופעת הרווקות. אשה לא נשואה נחשבת גם ללא מוגנת ויש עליה יותר פקוח והגבלות שבטיים. תופעת הנישואים הפוליגאמיים היא גם ברירת המחדל של נשים לא נשואות לקניית החופש שלהן. "אבל אלו שהצליחו שימשו מודל חיקוי לאחרים ולדור השני של הנשים."
תומר כהנא: "עמותות וקרנות ישראליות שתומכות בנשים נתנו מלגות לימוד רק לבנות ולא לבנים. נוצר מצב שהרבה בנות מקבלות השכלה ורק מעט בנים. עזרה שיצרה חוסר איזון בחברה הבדואית. יש ויכוח בנושא- העזרה באה ממקום של פטרונות בלי להבין עד הסוף את מבנה החברה הבדואית, וגרמה לעוול. צריך לעזור בשיתוף פעולה עם החברה ולפי צרכיה."
לדור המדבר של הבדואים הקול קורא לנדוד.. אבל הרוח משתנית וקסמו של המדבר תלוי ביכולת של החברה הבדואית להתאים עצמה לשינויים שקורים מסביב. "ותן בחושך מילל בערבית ובעברית" ואין ראשית או אחרית.