הכרייה בשדה בריר מחסלת את אוצרות הטבע ומסכנת את חיי התושבים בנגב. גם הכניעה לשיקולים כלכליים לא מוכיחה את עצמה לטווח רחוק. מענה לכתב ההגנה של חברת רותם-אמפרט.
מאת: דב פוניו, תושב ערד ומכור למדבר בראשית, יו"ר קבוצת ערד-מדבר יהודה שסימנה את שבילי סובב ערד ומארגנת סיורים שבועיים בשבילים אלו.

ד"ר בתיה רודד הזכירה במאמרה את מכרה הפוספטים המתוכנן בסמוך לערד על-ידי רותם אמפרט, אך התייחסה בעיקר אל קווי הפיתוח הכלכלי הרצוי של הנגב. ארץ הנגב שבן גוריון ראה בה מרכז העתיד של מדינת ישראל, משמשת מאז הקמת מדינת גדרה-חדרה להטמנת הפסולת שלה, לשטחי אימונים וצרכי בטחון אחרים ובנותר שולטים המפעלים הגדולים דוגמת כי"ל. יש גם כמה מאות אלפי בדואים שמסתובבים בין הרגליים, והמדינה לא בדיוק יודעת מה לעשות אתם.

למאמרה של רודד (תושבת ערד) מגיב אורי יסעור, מי שמזדהה כעובד רותם-אמפרט. למען הגלוי הנאות, הוא מנהל בכיר שם. לדבריו, הוא גדל בערד, ואני מבין שהיום הוא לא תושב העיר. ביקשתי את זכות התגובה, על מנת שקוראי מאמרו של יסעור יוכלו לבחון את הנושא מזווית ראייה קצת יותר רחבה. אוסיף רק שבהיותי תושב ערד, הנהגתי ב-2004 את התנגדות תושבי העיר לאישור תוכנית המכרה בשדה בריר ואני מצוי בנושא. למכרה המתוכנן שלושה ק"מ מדרום מערבית לערד יש 88% התנגדות בקרב תושבי ערד.

יסעור כותב ש"ערים שלמות מתקיימות על המשכורת של רותם אמפרט". במאמר אחר מפרי עטו קראתי ש"ערד ודימונה נוסדו סביב תעשיית המחצבים". לשיטתו, זוהי גזירה מלמעלה, ו"ערד לעולם לא תוכל להתחרות בתיירות ים המלח הסמוכה".

אכן, כך נראו החיים בערד עד 2004. העיר התרוקנה בבוקר ושבו אליה בערב. פרנסי העיר לא נדרשו לניצול האפשרויות התיירותיות הגלומות בעיר, למרות נתוני התיירות הקלאסיים שלה: מזג אויר מתאים לטיולים במרבית ימי השנה, נגישות לכל אזורי מדבר יהודה וגם אפשרות לגיחות לים המלח. שם, מאפריל עד ספטמבר יש חום לוהט המאפשר חופשה רק במיזוג האוויר של בתי המלון.

מ-2004 התחולל שינוי תפישה והוכח שיש אפשרות לפתח תיירות בערד. כביש 6 קיצר את זמן הנסיעה, ובמשך שבע השנים האחרונות סומנו 80 ק"מ של שבילי הליכה מסביב לערד. הציבור גילה את חירבת עוזה, מבצר ממנו שמרו מלכי יהודה על דרך אדום, שמוזכר במקרא. נחל קינה מתמלא מאות מטיילים מדי סוף שבוע – כל אלה מהווים חלק קטן משלל האפשרויות שעדיין לא מנוצלות עד תום. תהליך דומה מתרחש בעמק הערבה ובמצפה רמון אחרי 60 שנות שממון. אין שם מפעלי כי"ל, אבל יש טבע וחריצות של בני אדם שלומדים לסמוך על עצמם, ולא להיות סמוכים על סיר הבשר.

הבעיה נעוצה בהרס הנופי שמותיר אחריו מכרה הפוספטים, בזיהום האוויר האדיר שהמפעלים גורמים במישור רותם ובעמק הצין ובהמלחת מעינות (עיין ערך עין בוקק). אמנם אנשי רותם מתהדרים בהבטחות על שיקום נופי הצמוד לתהליך הכרייה, אך זהו מס שפתיים בלבד. די לשאול את פרופ' עמנואל מזור, הגיאולוג בה' הידיעה ממכון ויצמן. הוא כבר יסביר לכם מה טיבו של השיקום הנופי הזה.

בתמונה המצורפת כאן רואים את השטח לאחר כרייה על רקע מצלעות המכתש הקטן. התמונה מפריכה בקלות את טיעון השיקום הנופי. למתבונן ברור, כי מי שרוצה לראות נוף בראשית, לא יבוא אל שטחי המכרה המשוחזרים. שטח שנותר אחרי מכרה פוספטים יסכון אולי לצילום סרטים על כיבוש הירח או למטמנת אשפה.

אורי יסעור מבטיח לנו מטעמים אלה למשך 30 שנה."יותר טוב מהייטק", הוא אומר. אך למעשה, תושבי ערד עובדים במפעל העיבוד במישור רותם ואילו במכרה עובדים בעיקר קבלני משנה. בדרום הארץ יש מרבצי פוספטים גדולים נוספים המרוחקים ממקום יישוב (ראה דו"ח המכון הגיאולוגי של המשרד לתשתיות לאומיות לשנת 2004). אינני יודע מדוע בחרו כי"ל דווקא בשדה בריר. אולי משום שהאזורים המצוינים בדו"ח רחוקים ממפעל העיבוד או רווחיים פחות.

לבי אמנם מלא צער על קופתה המדולדלת של כי"ל. אך בכל זאת עדיף שיכרו ליד הר נשפה או בבקעת חיון, ויסללו קו רכבת למפעל העיבוד. ככה כולם יהיו מרוצים. זה לא כל כך פשוט, כותב ידידנו אורי. " דרוש לנצל את אוצרות הפוספט כדי לחזק את חוסנה הכלכלי של המדינה". כשמדובר בחוסן המדינה, מי אנחנו שנפר את דבריו?

אמנם מדי יום יחצבו, יפוצצו, יעמיסו, יובילו,ישפכו בחזרה משהו כמו 40 אלף טון עפר, כך במשך 30 שנה. הכול בשקט מופתי, הכל תחת המטרת מים כדי שחלילה לא יעלה גרגיר אבק. ואם מיכלית המים לא תגיע בזמן, הכרייה תושבת, כי בריאות אנשי ערד קודמת הכל. "רותם מתחייבת לטכניקות מונעות אבק", מציין יסעור ומוסיף כי "העבודה תופסק בתנאים מטאורולוגיים מיוחדים".
למה בעצם להפסיק, אם הכרייה נעשית בטכניקות מונעות אבק? אולי בכל זאת יהיה אבק? לא אבק דרכים, אלא אבק שיש בו גם פוספט, שיש בו גם קצת-קצת אורניום. האבק המועשר הזה מצטבר בגוף ואנשים אחרי כך וכך שנים יחלו בסרטן. למה להפסיק את הכרייה? אולי כי גלי ההדף של פיצוצי העומק יזעזעו את הקרקע מתחת לבתי האנשים בקרבת מקום וישחררו גז ראדון, אף הוא תוצר לווי של הפוספט. סרטן כנ"ל?

בשעתו, המתנגד הגדול למכרה המדובר היה בייגה שוחט, ראש העיר האגדי של ערד. הוא אמר: "אני אסכים למכרה בתנאי שהמפסק הראשי יהיה אצלי בבית". בייגה כבר מזמן לא ראש העיר. היום הוא חבר בדירקטוריון של כי"ל.
טוב, אז אנחנו נכנעים לחוסן הכלכלי של המדינה, ולעזאזל הבריאות. אך מה בדבר הטענה לה שותפים כל הגיאולוגים בעולם,

לפיה מלאי הפוספט יספיק אולי למאה שנה, וככל שהסוף יתקרב, מחירו יעלה? למה לכרות אותו עכשיו (ועוד לייצא אותו), ולא לשמור את הזהב הלבן לעצמנו, לאותו הזמן בו מחירו יהיה פי עשרה (כמו שאנו עדים בעניין הנפט הרחוק מלומר את המילה האחרונה)?

סוף דבר. פוספט אפשר לכרות רק פעם אחת. כל הרווחים (הרבה לאחים עופר וקצת למדינת ישראל ולציבור מחזיקי המניות) יתנדפו כלא היו, והשטח יישאר הרוס לתקופה בלתי מוגבלת. אם נניח לפוספט במעמקי האדמה הטובה, אפשר יהיה להשתמש באותה חלקת ארץ לכל השימושים שעולה בדעתנו היום וגם מחר, לתמיד. כל עוד בני אדם ימשיכו לדרוך עליה.

אולי זה שווה יותר. תחשבו על זה.