שר הבינוי והשיכון אטיאס אשר נחלץ "להציל" את ערד באמצעות – "הקמת שישה יישובים קהילתיים בין 500-300 משפחות כל אחד, שיהפכו את ערד למטרופולין חדש" ("ידיעות אחרונות", 13.10.2010), שליפתו המהירה והמפתיעה של השר מעלה שוב אל סדר היום את הצורך לדון במידת הנחיצות של הקמת יישובים חדשים, בכלל ובהשפעתם של יישובים אלה על ערי הפיתוח, בפרט.

מאת: דר' בתיה רודד, החוג לגיאוגרפיה וחינוך סביבתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. תושבת ערד.

השטף של הקמת יישובים קהילתיים חדשים אינו חדל מאז ימי "היישוב", בטרם מדינה, בלא קשר לתנאים המשתנים, העלויות וההשלכות הנלוות. הוא נשלף כל אימת שעולה הצורך לפתור בעיה קשה התובעת טיפול שורש ממושך ויקר. הקמת יישובים קהילתיים הפכה לפיתרון מהיר וקל, יחסית, העיוור וחרש לתוצאותיו. תוכנית מטרופולין באר-שבע מייעדת אמנם את ערד לשמש כעוגן מרחבי, אך מדברת על אפשרות של הקמת יישוב כפרי או פרברי נוסף אחד בלבד ברחבי הנגב ומתנגדת, ככל קודמותיה, להקמה של יישובים קהילתיים חדשים.

מה הפסול בהקמת יישובים חדשים? ומדוע יצא הקצף על יישובים קהילתיים? מה תהיה השפעתם על ערד?

לאחרונה, התפרסמו תוצאותיו של מחקר מטעם בנק ישראל שערכו קובי ברוידא וגיא נבון . המחקר עסק במעקב אחר זרמי הגירה פנימית בין ערים לבין יישובים כפריים וקהילתיים בתחומי מדינת ישראל. תוצאות המחקר ומסקנותיו מצביעים באופן חד משמעי על כך שהקמת יישובים קהילתיים אינה המדיניות המיטבית בתכנון. מעבר להיותם בזבזני שטחים במדינתנו הצפופה, יקרי תשתיות ובזבזני מים בעידן של יובש ומחסור, הם מעודדים תהליך של התבדלות חברתית בישראל.

היישובים הקהילתיים מאופיינים באוכלוסייה צעירה, משכילה ובעלת אמצעים והיא מגבירה את אי-השוויון הבין-יישובי באזור ומחריפה תהליכי התבדלות בין אוכלוסיות חזקות לבין אוכלוסיות חלשות. המסקנה הגורפת העולה ממחקר זה היא, כי ההגירה של משפחות החלישה יישובים הטרוגניים (ערים) וחיזקה יישובים מגודרים (פרוורים ויישובים קהילתיים הומוגניים ומבוססים).
הפרק שיוחד לערי הפיתוח (וערד בתוכן) במחקר, מצביע על כיוון ברור של הגירת משפחות צעירות, משכילות ומבוססות מערי הפיתוח ליישובים קהילתיים באזור העיר הנחקרת. כך, עוזבי ערד עיבו את אוכלוסיותיהם של היישובים הקהילתיים באזור: להבים, מיתר, לבנה ואף גבעות בר.

נקודה קריטית לערד שיש לזכור בעת התכנון, בנוסף על החסרונות שנמנו עד כה, היא כי תהליך זה מגדיל פערים בין היישובים באיכות השירותים הציבוריים. כפי שטוענים החוקרים, זהו תהליך המזין את עצמו: העזיבה של האוכלוסייה החזקה פוגעת בבסיס המס של העיר, יכולותיה לספק שירותים בכלל וחינוך איכותי בפרט מצטמצמות, העיר נחלשת והדבר מעודד אוכלוסיות חזקות נוספות לעזוב.

ערד, המנסה להתאושש מתהליך ממושך של דעיכה, לשדרג את מעמדה, לזקוף את גבה, לגוון ולשפר את איכות השירותים בה, להגביר את קצב האיכלוס ולבסס את האוכלוסייה הקיימת, לא יושגו אם יוקמו אותם יישובים קהילתיים (מבואות ערד).

בימים אלה, כששיתוף הציבור בתכנון הפך לשגרה בערי העולם והפרוורים הפכו מוקצים בעיני המתכננים, טוב יעשה שר השיכון אם יעמיק את הידע התכנוני וימנע מהעמדת התושבים בפני עובדות מוגמרות "לטובתם".