נתיבים רבים ירדו בימי קדם אל המדבר מגב ההר ומהבקעה הרחבה סביב באר שבע. לכן קשה היום לקבוע את ראשיתה של דרך אדום. אמנם הארכיאולוג פרופ' יוחנן אהרוני בספרו "בעקבות מלכים ומורדים", מדבר על תחילת הדרך מגב ההר: חברון- תל קריות- תל ערד ודרומה, אבל אל תוואי זה מצטרפים דרכים נוספות ממערב. כל הנתיבים הללו התנקזו לדרך ראשית בעלת משמעות מיוחדת שתחילתה בחרבת עוזה דרומית לערד. מבצר היה קיים מתקופתו של המלך יהושפט- מלך יהודה ששלט בין השנים 872- 848 לפה"ס.

מאת: דה פוניו, קבוצת קשר ערד-מדבר יהודה

דרך אדום המקראית- סיפורו של נתיב טרם תקופת התנ"ך ועד ימינו
(הנתיב/ למה דווקא שם/ יהושפט ומלחמתו באדומים/ תדריך למטייל בזמן הזה)

הנתיב, מקורות המידע , לאן הוא הוביל?
לגבי הקטע המרכזי של נתיב דרך אדום, ממבצר עוזה ועד לעמק הרחב של נחל חימר (במפגש עם נחל אפעה)- יש הסכמה בין כל החוקרים. הלאה משם, מהגשר שעובר על נחל חימר בימינו- לדעתו של יוחנן אהרוני הדרך המשיכה מזרחה מעל הגדה הצפונית של נחל חימר וירדה בשיפוע המתון של מעלה זרון אל קצהו הצפוני של הר סדום- ומשם הלאה אל ארץ מואב. ואילו מנחם מרכוס כותב בספרו "מדבר יהודה הדרומי"- שהנתיב נמשך דרום מזרחה אל עבר מעלה עמיעז, מישור עמיעז ואל קצהו הדרומי של הר סדום. דעה נוספת מובעת באנציקלופדיה לידיעת הארץ בעריכת ספי בן יוסף: "מעלה חימר (העלייה מנחל חימר אל כביש 31 מעל מצד זוהר) היא דרך קדומה, מסעיפי דרך אדום המקראית".

כנראה כולם צודקים. היה נתיב ראשי בקטע המרכזי אשר התפצל לנתיבי משנה בקצוות על פי השתנות התנאים בחלוף הזמן. עלינו לשאול מה היו השימושים העיקריים של דרכים אלה ומה הייתה השתנות התנאים במהלך ההיסטוריה. על כך בהמשך.

מטרות השימוש בדרך אדום והיעדים האפשריים
דרך זו-כמו כל הדרכים במדבר- היו בשימוש תושבי האזור אשר נדדו עונתית אחרי חיפוש מרעה. אבל עם התפתחות המסחר, היו דרושים נתיבים נוחים להעברת סחורות אל יישובי ההר ואף אל ערי הנמל. תמרים מצוער, מלח וחימר (אספלט) מים המלח. ההתעצמות הכלכלית ושכלול אמצעי התובלה (הגמל בוית רק לפני 3500 שנה) גורמים להגברת השיירות מאסיה הרחוקה דרך מואב. יש לזכור גם את דרכי הובלת הנחושת מהמכרות בדרום הערבה. בנוסף, הדרכים הטובות ביותר שימשו גם למעבר צבאות למסעות כיבוש. קיימת סברה שבני ישראל השתמשו בנתיב זה בכניסתם הראשונה מול ההתמודדות מול מלך עראד הכנעני.

מה הם התנאים שהכתיבו את בחירת תוואי דרך אדום המקראית?
לבחירת נתיב בתקופה הקדומה היו 3 תבחינים עיקריים: א. עבירות נוחה ושיפועים מתונים לגמלים עמוסי סחורות (אפילו על חשבון הארכת הדרך) ב. מקורות מים בטוחים בסמוך לדרך ג. בטחון (יחסי) מפני התנכלויות שודדים.

נתיב דרך אדום עונה יפה לדרישות אלה. נחל קינה תוך כדי התהוותו פרץ מסלול בעל שיפוע נוח דרך קמרי הנגב (רכסים דימונה, זוהר וכדוד). נתיב בקעת ערד אל ראש מעלה זרון מחייב מעבר דרך רכסים אלה- בהם מרום 600 מטר ירידה עד 300 מטר בשבילי עקלתון. השיפועים הנפוצים הם % 15-20 . דרך אדום מעל גדות נחל קינה מחלקת את הפרש הגובה מחרבת עוזה (540 מטר מעל פני הים) עד קרבת באר אפעה (170) לאורך 10 ק"מ. הנתיב היחידי בעל שיפוע ממוצע של 4%- עם מעט חריגים.
קיימת שאלה מכרעת לגבי עבירות סביב ים המלח. לפי הגיאולוג צפורה קליין, מפלס ים המלח בתקופת הורדוס היה 320 – (100 מטר יותר מבימינו) ולא היה מעבר אפשרי לאורך הר סדום (לרגלי המצוקים הגובה: 385 – ). סיבה מספקת להסתת הנתיב אל עבר מעלה עמיעז. מאידך, בתקופות יובש היה מעבר רגלי דרך הים אל הלשון ומשם הישר אל מעלה "לוחית" המקראי אל קיר מואב. יוסף בן מתתיהו כותב ב" קדמוניות היהודים" שבתקופת יהושפט היה מעבר דרך הים. יש בכך חיזוק לכלול את מעלה זרון כסיום הנתיב.

בטחון יחסי לעוברים בדרך אדום הושג על ידי הקמת נקודות משמר משמעותיות בכניסה לנתיב: מצודת עוזה ומצודת רדום. בנוסף, חלקו הגדול של הנתיב עובר בחצי גובה בדופן ערוץ נחל קינה או בתחתית הערוץ ומי שהולך בנתיב, נמצא במרבית הזמן בהסתר.

מבצר עוזה בדרך אדום: שער הכניסה לספר ממלכת יהודה

אמנם כבר בימי דוד נכבשה אדום ומלכי אדום ומואב הפכו למשלמי מיסים לממלכת יהודה, אבל קצהו הדרום מזרחי של בקעת ערד נחשב תמיד אזור הספר עליו יש להציב משמר גבול. זה הרקע להקמתו של מבצרים עוזה ורדום- הם אשר שמרו על הכניסה העליונה של נחל קינה- הוא דרך אדום המקראית. על כך יעידו חפירותיו של פרופ' יצחק בית אריה בעוזה. במהלך החפירות נמצאו 17 אוסטרקונים (חרסים כתובים עם דיו) ומהם מתקבלת התמונה של חשיבות המקום כשולט על המעבר- הן תחת שלטון מלכי יהודה וחליפות תחת שלטון אדום.

לרגלי מבצר עוזה בנחל קינה היה מפעל לאגירת מים בקיבולת של אלף מ"ק מים (לדברי ד"ר צביקה צוק שחקר את הבורות, ראשית המפעל לפחות מתקופת מלכי יהודה). הדרך בהמשך עוברת בקרבת גב קינה– אשר עוד בימינו מחזיק מים במשך כל השנה. יש לשער שטרם החלה תקופת היובש סביב שנות ה600, הגב היה מקור מים קבוע ואמין. לאורך הדרך היו מקורות מים נוספים. בתקופות לחות אפשר שהיה שימוש במעיינות בערוץ נחל חימר.

מפעל המים בסמוך למבצר עוזה השלים את התנאים הנחוצים לישיבת משמר במקום והספקת מים לשיירות. לאחר מכן המצודה נעזבה ויושבה שוב בתקופת הורדוס ובתקופה הרומית. אין עדויות על השימוש במצודה בתקופות מאוחרות יותר.

המלצה למסלול טיול בדרך אדום בימינו-

דרך אדום המקראית- כמסלול טיול בימינו רגלי ולאופניים