אנו הולכים ומתבצרים, הולכים ומסתגרים בגטו יהודי מפוחד ובצעדנו זה רק נגביר את חוסר הביטחון שלנו במרחב הסובב את ערד. "אופנה" זו היא חלק מאי הבנה הנגועה בתערובת של גזענות ופחד והיא הפכה לנפוצה בנגב.
מאת: ד"ר בתיה רודד, ערד. החוג לגיאוגרפיה וחינוך סביבתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
לפני כשלוש שנים ביקרנו בדרום אפריקה ונדהמנו ממצב הביטחון האישי ששידרה המדינה למבקרים בה. ביוהנסבורג נאמר לנו לא לצאת עם תיקים, רבים מאתרי הלינה הוקפו בחומות וגדרות ושומר ישב בתא זכוכית למשך כל הלילה. הוזהרנו לבל נסתובב בלילה מחוץ למתחם, ובקייפטאון הוזהרנו לבל ניקח מונית שהמלון לא אישר. מחוץ לעיירות היפהפיות שלאורך החוף הדרומי השתרעו ה"טאונשיפס" – משכנות העוני של השחורים, שהממשלה טרם מצאה להם פתרונות דיור מאז סיום משטר האפרטהייד ב-1994.
לדרום אפריקה יצא שם של מדינה בה אחוזי פשיעה מהגבוהים בעולם. היא סובלת מהגירה לא חוקית מהמדינות השכנות, משיעורי אבטלה גבוהים מאוד, מחלת האיידס מפילה בה חללים רבים, יש מחסור בפתרונות דיור ובחשמל. כל זה הוא חלק מההתמודדות הקשה עם תוצאות האפרטהייד הנורא ששרר בה במשך כארבעים שנה. האומנם לשם אנו רוצים להגיע לאחר שהלקח כבר נלמד?
כשחזרנו, נגלו לעינינו ישובים למכביר דמויי "טאונשיפס" לאורכו של כביש 31. היה זה "גילוי" מעציב ומדכא – הגם אצלנו?
התבשרנו לאחרונה, ש"הצופה הרואה-כל" הגיע לערד. בכניסה המרכזית לעיר יוצבו ביתן שמירה ומחסום שיסמנו את כל הנכנס לעיר, העיר תוצף במצלמות נגד "וונדליסטים" והחנייה תיעשה במקומות המורשים בתשלום למי שאינו תושב ערד והעבריינים ייקנסו. לכאורה, השלטת חוק וסדר – ובא לציון גואל – הביטחון יחזור לשכון במקומותינו וזר לא ייכנס ובל ישחית. למעשה, אנו הולכים ומתבצרים, הולכים ומסתגרים בגטו יהודי מפוחד ובצעדנו זה רק נגביר את חוסר הביטחון שלנו במרחב הסובב את ערד.
"אופנה" זו היא חלק מאי הבנה הנגועה בתערובת של גזענות ופחד והיא הפכה לנפוצה בנגב. הבדווים "מתפשטים" במרחב "תופסים לנו את המקום", הם "מסוכנים" וטוב לנו שנרחק מפגיעתם הרעה. משפטים אלה מזכירים ביטויים מגלות אירופה שהושמעו כלפי היהודים. הבה ונבחן את הנושא לאור העובדות ולא לאור ההפחדות והסטראוטיפים. מאחר שהיריעה קצרה אזכיר רק את תמצית עיקרי הדברים:
• הבדווים שנותרו בנגב לאחר 1953 קיבלו אזרחות ישראלית ורוכזו ב"אזור הסייג" בין באר-שבע, דימונה וערד על שטח של כ-1.2 מיליון דונם והושמו תחת ממשל צבאי עד 1966. הם כונסו ממרחבים בהם רעו ועיבדו אדמה בהיקף של 2-3 מיליון דונם.
• במהלך השנים רוכזו עוד: כמחציתם כונסו בתוך 7 עיירות דלות תכנון, תעסוקה, תשתיות ושירותים והן בתחתית הדרוג החברתי-כלכלי של הערים בישראל.
• המדינה אפשרה לבדווים בשנות ה-70 להגיש תביעות על אדמות שטענו לזכות בעלות עליהן. מתוך כמיליון דונם שבתביעה נותרו היום 650,000 (6% מאדמות הנגב) דונם. גם המדינה וגם הבדווים אינם עושים שימוש באדמות אלה – מצב היוצר קשיים ומתחים.
• כיוון שהמדינה מסרבת להכיר בזכותם על הקרקעות הנתבעות מסרבים הבדווים לעבור לעיירות, שמא יאבדו את זכותם על הקרקע, פרט למקרים בודדים של הסדרים תמורת פיצוי לא הולם.
• הסכסוך הקרקעי בין המדינה לבין הבדווים הוביל למצב "אפור" בו ההכרה בזכויות לא ברורה והמרחב הבנוי הפך משום כך ל"לא חוקי" – על קרקעות שלא הוסדרה בעלותם.
• כיוון שהוגדרו על ידי המדינה כלא חוקיים, לא ניתנו שירותים, תשתיות ואף כתובת לתושבי הכפרים הלא-מוכרים. הם חיים בעוני ובמחסור – תנאים המצמיחים פשיעה ושנאה.
• לאחרונה, הרשות להסדרת ההתיישבות הבדווית המליצה על הקמת קומנדו להריסה מסיבית של המבנים ה"לא חוקיים" והעברה כפויה של הבדווים חסרי הדיור ליישובים שזכו להכרה והוא כבר פועל. זאת, ללא תכנון, ללא הרחבה מתאימה של שטחים מוניציפאליים לעיירות וללא היקף בנייה ההולם את הצרכים.
• תהליכים אלה בשישים השנים האחרונות מצביעים על כך שלא יושג כל הסדר ללא הסכמתם ושיתופם של הבדווים, בודאי שלא בכוח הזרוע, ולכן ללא תפנית חדה במדיניות המצב יחמיר.
ובאשר לתושבי הנגב היהודים הסבורים שהפיתרון לביטחון טמון בהתבצרות מסתגרת בעריהם ויישוביהם, הרי שזו מקדמת אפרטהייד. האם הוא מביא עימו ביטחון? התשובה מדרום אפריקה מעידה על ההיפך.
הנגב לא ישגשג כל עוד שליש מאוכלוסייתו שרויה בעוני, מחסור וחיה ביישובים לא מוכרים. כדי שהמצב ישתנה כל תושבי הנגב צריכים לצאת למאבק משותף במדיניות השגויה והלא-אנושית שנוקטת המדינה.
לצערנו הרב, תושבי הנגב ומרבית פרנסיו מצייתים להיגיון האתני שהמדינה מובילה בחומרה גוברת. הביטחון והישועה לא יגיעו מדרך זו. השלב הבא יהיה פחד גובר לצאת אל מחוץ לעיר. עיר הסגורה בפני ה"אחר" פוגעת בו והשלכות המעשה לא יאחרו לבוא.
בואו נשאיר את העיר פתוחה ובוטחת, שמחה לארח את כולם ומאירת פנים לכל הבא בשעריה, כפי שהייתה עד כה. הבה לא נהרוס ארבעים ושבע שנות דו-קיום ופתיחות. ייחודה של ערד בריבוי התרבויות שבתוכה, ראוי שנהיה גם רב-תרבותיים באופיינו – סובלניים ומשתפים.
