(צילומים-המוזיאון ההסטורי של ערד)
ביום ראשון השבוע 30/5/10 בגיל 89 בתל אביב נפטר לובה אליאב מי שהיה פעיל ציוני, פוליטיקאי, הוגה דעות, איש חזון ועשייה מהבולטים בציונות של ערב קום המדינה ולאחריה. איש התנדבות בולט ופעיל שמאל. הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים, שבעה נכדים ונין.
לובה אליאב ניהל את חבל ערד והיה הגורם העיקרי ביישוב ערד החל משלב התכנון, קביעת המתיישבים הראשונים ועד לסיום תפקידו בחודש יוני 1962 .
מאת: ענת רסקין
לובה אליאב – מקים חבל ערד
לובה אליאב ניהל את חבל ערד והיה הגורם העיקרי ביישוב ערד החל משלב התכנון, קביעת המתיישבים הראשונים ועד לסיום תפקידו בחודש יוני 1962 .
".. ביקשנו להקים עיר חדשה במדבר, עיר מודרנית, שתהווה מעצם הקמתה ומיקומה גורם שישנה את פני החבל כולו…. ככל שפנינו מזרחה, כן נתגלו לעינינו נופים נהדרים ביופיים, רמת ערד הלכה וגבהה עד שהגיעה לפרשת המים הארצית, בגובה 600 מ' ומעלה מעל פני הים. היינו שיכורים מהנוף, מהאוויר היבש והצלול ומהרגשת הבראשיתיות. בעיני רוחנו ראינו את העיר כבפטה-מורגנה, על בתיה, מגדליה, רחובותיה המוריקים והמוצלים.."
היישוב ערד בראשיתו נקרא חבל ערד. כוונת הממשלה הייתה להקים לא רק את ערד אלא גם את האזור הקרוב מסביב. ב-15.11.60 הוקמה ע"י שר העבודה יגאל אלון יחידה מנהלית לתכנון והקמת ערד. הממשלה מינתה צוות מוביל להקמת החבל שמנה את נציגי המשרדים הממשלתיים משרד העבודה משרד הפנים ומשרד המסחר והתעשייה.
לראש הצוות נבחר אריה ליובה אליאב. הבחירה לא הייתה מקרית אריה אליאב הקים בשנות החמישים את חבל לכיש ובמרכזו העיר קריית גת. הוא גם היה נציג ישראל בפתוח חבל ארשר חדש בפרס לאחר גמר עבודתו בערד. לובה הביא את ניסיונו וקבוצה נבחרת של מתכננים. מתוך נאמנות לעקרון התכנון מתוך השטח, הם התגוררו תחילה במחנה קידוחי הנפט 'נפטא' ואח"כ במחנה הקדמי. עבדו חמישה ימים בשבוע וחזרו למשפחה רק בסופי השבוע.
במכתב ששלח לובה לשר האוצר בתאריך 21/12/60 בו הוא מציג את הצעתו הראשונה להקמת חבל ערד הוא כותב:
"מגמת התכנית לכונן בשלב הראשון עיר בת 10,000 נפש שתשב על רמת ערד קרוב ככל האפשר לים המלח ותתבסס על תעשייה.. כך נאכלס את רמת ערד הריקה מאדם ע"י יהודים. ניצור קשר התיישבותי לככר ים המלח וגאולת האוצרות התעשייתיים, רפואיים, תייריים והסטורים-ארכיאולוגים. הקמת תעשיות יסוד בעיר שיתבססו על אוצרות הטבע וחומרי הגלם המצויים בסביבה. הקמת מרכז תיירות שיתבסס על נופיה, אקלימה וקרבתה לחופי ים המלח".
במכתב לוועדת השמות הארצית בתאריך 21/1/61 הוא כותב בנחרצות נגד המושג 'עיירה': "אתם צריכים, פעם אחת ולתמיד, להרוג את המושג 'עיירה' שהוא בלתי הולם ומתאים למה שאנו עושים בארץ. יש שני סוגי התיישבות: כפרים וערים. להכריז על קריית גת, קריית שמונה, מצפה רמון וכו' כעל עיירות, רק מקטין, מעצבן ומשפילן. בחבל ערד אנו מתכוונים להקים עיר".
עם סיום השנה הראשונה בינואר 62 מנה צוות ההקמה 25 עובדים. במהלך שנת 62 נפתחה הרשמה לקליטת המשפחות הראשונות. בשלב ראשון היו יותר מ-300 מועמדים וועדת קבלה בראשותה של תמה שוחט וזוהר גינצל מיינו את המועמדים לפי הקריטריונים שנקבעו. את ליובה אליאב החליף בתפקיד תא"ל פונדק יצחק אשר שימש בתפקיד עד לבחירת זאב חיימוני כראש המועצה הממונה הראשונה לערד.
בראיון משוקלט עם לובה אליאב, הנמצא בארכיון המוזיאון ההסטורי של ערד, נמצאות תשובותיו של לובה לשאלות מי היו המתיישבים הראשונים בערד וכיצד נבחרו?
עונה לובה: "חשבנו שהדבר הטוב ביותר יהיה אם האנשים שתכננו את העיר, היו עסוקים בהקמתה, הם יהיו גם המתיישבים. אדריכלים, מהנדסים, נהגים, לא חשוב – אבל עבדו, התקשרו למקום מהתחלה, חלמו החלום מהתחלה וזה היה הבייבי שלהם".
"בין שנת 60 עד 62 לא הייתה עליה. אי אפשר היה להביא עולים ולזרוק אותם על האדמה. אמרנו: נוכל למשוך רק סוג כזה של אוכלוסיה שיראה במקום אתגר. אמנם מקום שבשנים הראשונות יצטרכו לעבוד בו קשה מאד אבל שיש לו עתיד".
"באופן טבעי היו אלה בני ויוצאי קבוצים ומושבים, משוחררי צבא. השאיפה הייתה להקים גרעין של 200-300 משפחות ראשונים אליהם להביא אלמנטים נוספים, גם עולים אם יהיו. ידענו שההצלחה או אי ההצלחה תלויה מאד-מאד בגרעין הראשון. גרעין עם מוטיבציה גבוהה ועם כוח אינטגרטיבי טוב עליו אפשר להעמיס אח"כ מסה הרבה יותר גדולה של מתיישבים גם בלי מוטיבציות גדולות. רבדים, רבדים שיתווספו על הגרעין הקשה הזה. מסתבר שזו הדרך הנכונה".
מה היו הקריטריונים לקבלת המתיישבים הראשונים בערד?
לובה: "שאנשים ידעו לאן הם הולכים. שתהיה להם מוטיבציה והבנה למקום. שיאמינו בתוכניות ארוכות טווח של המקום. ממילא אנשים כאלו היו יוצאי צבא, משוחררי צבא, אנשים מההתיישבות העובדת, בעלי מקצועות מערים אחרות, מבוססות ממרכז הארץ, שהאמינו שבעיר יקומו ענפים שיוכלו להשתלב בהם כמו תעשייה, כימיה, מלונאות, נופש.. אנשים שידעו מה הם רוצים מהמקום, בעלי יזמה עצמית, שיוכלו להשתלב בתוך התכנון".
"לא הייתה ועדת קבלה. היו אנשים מהצוות שלי שתפקידם היה לראיין מועמדים. לא דחו אנשים רבים בתקופתי. אנשים שלא הייתה להם מוטיבציה לא באו בכלל למקום הזה שצריך שעות על שעות לנסוע לשם בדרכי עפר וכשבאים רואים כמה צריפים ומדבר. לא ירק, לא צל, לא עשב ולא בית ולא כלום. מי שבא, בא מראש עם מוטיבציה גבוה. הבדידות, המרחק, חוסר הכבישים, חוסר בטלפונים והכול – היו הסלקציה".
לובה אליאב, איש החזון והמעשה, היה בערד עד סוף 1962 כאשר אותן מאות ראשונות של משפחות הגיעו לשכונת 'ראשונים'. המשיך וליווה את ערד מכל מיני תפקידים אחרים עוד הרבה שנים. לובה אליאב ז"ל היה ידיד של העיר ערד כל השנים ובין היתר, במשך שנה אחת, הוא לימד אזרחות בתיכון ערד, בהתנדבות. יהי זכרו ברוך ודמותו נר לרגלי אוהבי ארץ ישראל הפועלים בתוכה באהבה ו בצנעה עם מבט לעתיד.
*(פרטים ביוגראפיים מתוך 'ויקיפדיה' ואתרים אחרים. חומרים הקשורים לערד מתוך המוזיאון ההסטורי של ערד. תודה לאיילה יוסף, מדריכה מטעם מחלקת החינוך בעירייה וענבל בר-רבי גרוס מ "קרן לב ערד").
פרטים ביוגראפיים
לובה אליאב נולד במוסקבה (ב-21 בנובמבר 1921) בשם אריה לובה ליפשיץ, ועלה לארץ ישראל בשנת 1924. למד בבית-הספר "הלפרין" בתל אביב, בגימנסיה הרצליה ובאוניברסיטה העברית בירושלים במגמת היסטוריה כללית וסוציולוגיה.
בשנת 1936 הצטרף לארגון ההגנה. במלחמת העולם השנייה התנדב ליחידת תותחני החוף של הצבא הבריטי, ושירת בו בשנים 1941–1945. לאחר תום המלחמה גויס לובה אליאב לשירות הידיעות של ההגנה (ש"י) ואחר כך למוסד לעלייה ב', שעסק בהעפלה. בשנים 1946–1948 פיקד על ספינות מעפילים. ערך מסע העפלה ארוך בן 5,000 ק"מ בספינת המעפילים חיים ארלוזורוב תחת דגל הונדורס, ושם הכיר את רעייתו טניה (ספרו "הספינה אולואה" עוסק בפרק זה בחייו). השתחרר ב-1949 בדרגת סגן-אלוף.
לאחר שחרורו היה עוזרו של לוי אשכול, שכיהן באותה תקופה כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. בימי מבצע קדש גויס לעמוד בראש פעולת חילוץ יהודי פורט סעיד והצלתם.
בשנים 1955–1957 עמד בראש צוות ההקמה של חבל ההתיישבות לכיש, קלט ויישב עשרות אלפי עולים. ב-1961 עמד בראש צוות ההקמה של העיר ערד. בין שני תפקידים אלה שימש בשנים 1958–1960 כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה, תואר שהיה כיסוי להיותו נציג "המוסד לעלייה". בתפקיד זה פעל ברחבי ברית המועצות הקומוניסטית.
אליאב כיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י ומפלגת העבודה בשנים 1965–1975 שימש גם כסגן שר במשרד המסחר והתעשייה. ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, פנה לראש הממשלה, לוי אשכול וציין בפניו שהעתיד יקבע במידה רבה בערים ובמחנות הפליטים הפלסטיניים ומשום שהוא אינו מכיר את הנושא, ביקש להתפטר, כדי ללכת ללמוד אותו.
לאחר התפטרותו, במשך כחצי שנה, סייר במחנות הפליטים ונפגש עם מנהיגים פלסטיניים. במהלך התקופה הזאת עדכן את לוי אשכול בממצאיו והתרשמויותיו. בסיום התקופה, בתחילת 1968, נפגש עם אשכול והציע לנסות לנצל את ההלם בו מצויים הפלסטיניים, כדי לקדם איתם משא ומתן לפיתרון בעיית הפליטים. הוא גם ביקש לעמוד בראש רשות ארצית לפיתרון בעיית הפליטים. לוי אשכול, בתקופה זו, לא נטה ליוזמות, וגם גולדה מאיר, לא שיתפה פעולה.
בינואר 1970 נבחר להיות מזכ"ל מפלגת העבודה והתבטא בראיון בשבועון 'טיים מגזין' על עמדתו כלפי הסכסוך הערבי ישראלי. הוא נשאר איתן בעמדתו הברורה נגד הקמת התנחלויות בשטחים שנכבשו וכך נוצר קרע עמוק בינו לבין ראש הממשלה גולדה מאיר ואחרים בהנהגת מפלגת העבודה. באפריל 1971 הגיש את התפטרותו מתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה.
לאחר התפטרותו כתב את הספר ארץ הצבי (הושלם במאי 1972), שבו ביטא את חזונו לעתיד ארץ ישראל. כעבור כמה חודשים כתב סיפור אלגורי בשם 'השחף', סיפור על ספינה שמלחיה וקציניה שאננים ושחף אחד מנסה להזהיר אותם בפני הסערה הממששת ובאה. לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור, כעבור שלושה שבועות, הבינו את הנבואה שבסיפורו.
בעקבות מלחמת יום כיפור (1973) הגיע למסקנה כי מדינת ישראל לא תוכל להחזיק לאורך זמן בשטחים ובתושביהם. הוא יצא עם שלושה חברי כנסת נוספים מהקואליציה ומהאופוזיציה. קרא לנכונות לפשרה טריטוריאלית למען הסדר שלום. באפריל 1975 פרש ממפלגת העבודה והיו לו ניסיונות כושלים להקים סיעות ומפלגות עצמאיות. ב-1987 שב למפלגת העבודה ונבחר מטעמה לכנסת ה-12 (1988–1992).
במהלך שנות השמונים עסק בהוראה בבתי ספר, בבתי-כלא ובמכללות. בין היתר לימד מבוגרים באור עקיבא, היה מורה מתנדב בקריית שמונה, בשדרות ובמעלות ושימש כאח מתנדב בבית החולים "הדסה" בתל אביב.
ב-1993 התמודד במפלגת העבודה על מועמדות המפלגה למשרת נשיא מדינת ישראל אך הפסיד לעזר ויצמן.
הקים ועמד בראש הקהילייה החינוכית ניצנה שבחולות חלוצה בנגב, על הגבול עם מצרים, שבה משתתפים בני הנוער במערכת ייחודית של למידה על מורשת הנגב ועתידו ושל הקניית ערכים דמוקרטיים.
פרסים: בשנת 1988 זכה אליאב בפרס ישראל על תרומה לחברה. ב-2003 זכה ב"פרס בן-גוריון" על מפעל חייו בקליטת עלייה וביישוב הנגב על פי חזון בן-גוריון. נמנה עם מדליקי משואת יום העצמאות ב-2005. ב-2009 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן.
אליאב פרסם מספר ספרים: "בין הפטיש למגל", "הספינה אולואה", "קפיצת הדרך", "עולם מלא", "הרוח לא ייקח", "יעדים חדשים לישראל", "ארץ הצבי", "טבעות שחר", "טבעות עדות", "לב חדש ורוח חדשה", "תאומי צביה", והאלבום "שלום" בשיתוף עם האמן דני קרוון. ספריו תורגמו לעשר שפות. בנוסף לספריו פירסם אריה אליאב מחקרים רבים בנושאי הקמת המדינה הישראלית, שיקום פליטים, תכנון אזורי, פוליטיקה ועוד ועוד.
ספרו החשוב ביותר הוא "ארץ הצבי" מ-1972, שבו הוא מביא את מכלול רעיונותיו על השלום עם הערבים ועל החברה הישראלית. הספר במלואו ופרקים ממנו תורגמו לשפות אחדות, והוא יצא במהלך השנים בתשע מהדורות בעברית.
בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום ה-118 הסמלי ברשימת העבודה לכנסת.
