(צילום-ענת רסקין  )

בתקופה שבה האדם מתרחק מהטבע ויוצר לו סבלנות של מיקרוגל הפך חג הטבע, חג הנטיעות וכיבוש האדמה- ט"ו בשבט, לחגם של הילדים בלבד. איך עבר המשקל בחברתנו מגאולת האדמה לגאולת הארץ? איך עברנו מכיבוש לכיבוש? והפכנו את נושא הגבולות לנושא של תחום הטריטוריה הגיאוגרפית ולא תחום המחייה?
מאת: ענת רסקין

כשאומרים לנו 'מוזיקת טבע' מתכוונים למוזיקה מרגיעת נפש, לפעמים ממש הקלטת קולות מהטבע, לשם יצירת קשר חדש בין האדם לטבע. פעם זה היה טבעי לנו. האדם חי בטבע, חי לפי הטבע, חי את הטבע. הוא קם עם צאת החמה וציוץ הצפרים, עבד את האדמה, התפלל לגשם ולכוחות הטבע והלך לישון עם שקיעת החמה לקול התנים. קולות הטבע היו המוזיקה של חייו היו מקור ההשראה שלו.

בני ישראל היו אנשי שדה, אנשים שחיו לפי זמני הטבע וקידשו את הקשר אדם-אדמה. אדם- כי 'מאדמה באת ואל האדמה תשוב'.
בחג השבועות בני ישראל הביאו לבית המקדש בגאווה מביכורי השדה ואת הבכור הנולד ובחג סוכות הגיעו שוב לבית המקדש להודות על שפעת היבול הנאסף, על שבעת המינים בהם נתברכה הארץ, על המים המרווים את האדמה והחיים.
אדמה-ארץ, בערבית-ארד, באנגלית-ארת'Earth , שהם גם הכינויים לכוכב הלכת שלנו- ארץ. מעגלים מתרחבים מהמקומי- לעולמי. וכשאנחנו אומרים 'ארץ' כולנו יודעים במה המדובר. 'אני חוזר ארצה' משמע אני חוזר לאדמת ארץ ישראל וגם לחיים הגשמיים. הגבולות במקרה זה הם אמורפיים. כך תמיד היה עם ארץ ישראל מאז ההבטחה הגדולה של אלוהים במהלך ההיסטוריה ועד ימינו אלו- גבולות ארץ ישראל השתנו תדירות לפי המצב הגיאו-פוליטי. מה שתמיד היה ונשאר חשוב הם החיים בתוך ארץ ישראל ובעיקר איכות החיים.

גם בנושא זה לא השתנו הדברים במהלך הזמנים. תמיד הייתה ונשארה הדרישה שנלך בדרך הישר ונקיים צדק חברתי. התורה לא מבטלת הבדלים בין אנשים, לא מבטלת את העוני מהעולם, את הבדלי המעמדות אך היא כן מדברת על חברת רווחה, על אי ניצול המעמד והדאגה לעני, לחלש ולגר. התורה גם לא טוענת שהרוע יעלם מן העולם. "לפתח חטאת ירבוץ.."- תמיד יהיו חטאים שיפתו אותנו ויארבו לנו אבל התורה כן מציינת כי ביד כל אדם, ביד כל אחד, יש את יכולת השליטה באמצעות המודעות העצמית- "..ואתה תמשול בו". אם כך עולם כמנהגו נוהג עם רוע, עוני, מצוקה, ענייני גבולות אבל מי שעושה את כל ההבדל הוא כל אחד מאיתנו, כל אדם ואדם במודעות האישית שלו ובמודעות החברתית שלו- וזו בעצם כל התורה!

בתקופה שבה האדם מתרחק מהטבע, מתרחק מהקשר אל הטבע, מתרחק מהטמפו של הטבע ויוצר לו סבלנות של מיקרוגל הפך גם חג הטבע, חג הנטיעות וכיבוש האדמה- ט"ו בשבט, לחגם של הילדים בלבד שבתקופת ילדותם הקצרה עוד שמים לב לריח האדמה, ריח הגשם ומתפעלים מנס קטן של נביטת שתיל רך או מצבע הפריחה. המבוגרים חוזרים לכל אלו רק כשהם חולים ונפשם זקוקה לרגיעה או למרפא. פתאום אז, בהחלטה קטנה של הרגע, הם שותים תה ירוק. פתאום אז יש פרופורציות חדשות על החיים. וכמה אבסורד יש בשירת הקטנטנים 'כך הולכים השותלים' שכן עבודת האדמה אינה עניין לילדים אלא לגברים.

איך עבר המשקל בחברתנו מגאולת האדמה- "דונם פה ודונם שם/ רגב אחר רגב/ כך נפדה אדמת העם/מצפון עד נגב…/במסירות ועבודה/ארצנו נגאלת" (מילים: יהושע פרידמן, לחן: מנשה רבינא), לגאולת הארץ? איך עברנו מכיבוש לכיבוש? איך קרה לנו שהפכנו ממקדשי החיים למקדשי המוות למען האדמה- 'טוב למות בעד ארצנו', 'אף שעל', 'זו שלנו וזו גם כן'.. והפכנו את נושא הגבולות לנושא של תחום הטריטוריה הגיאוגרפית ולא תחום המחייה? איך הפכנו לגיבורים ולא מכיבוש היצר..

אז ביום חגיגי זה כשהאדמה חוגגת נטיעות ברחמה ועוטרת פרחי לבן ככלה יחשוב כל גבר החורש חריש מה סוד הזרע ומהי אהבת אמת, אהבת החיים, אהבת חווה.

שישו ושימחו בשמחת החג.