26/03/2017

לאן השבוע

הקטן
הגדל
 
כניסת רשומים
אימייל
סיסמה
 
 
ים המלח - ``השינויים במפלס ים המלח והשפעתם על התיירות: בדגש על האגן הדרומי``
 
 
 
 
   

חדשות ומאמרים

-

לאן השבוע

-

13/1-13/4 מרכז לאמנות עכשווית בערד- התערוכה: ערד מחזון לחזיון

 
13/1-13/4 מרכז לאמנות עכשווית בערד- התערוכה: ערד מחזון לחזיון
‏יום שני ‏02 ‏ינואר ‏2017

13/1 בשעה  13:00 במרכז לאמנות עכשווית בערד פתיחת התערוכה ערד: מחזון לחזיון - פרק א. התערוכה תוצג בתאריכים 13.1-13.4.2017
משתתפים: אנה ופנר קאמוס + דוד ופנר, איתי זיו, ליהיא ילין + רז רוזקין, רחל ינאי, רות דורית יעקובי, אוהד מטלון, מרב מרודי, איברהים נווג'ה, אייל סגל, שמעון פינטו, בוריס קופלביץ', הדס רשף, תמר רודד שבתאי, שרה שחדה, אריאל תמיר
 

 

מרכז לאמנות עכשווית בערד ברח' בן יאיר 28, ערד (כניסה ממתנ"ס ערד)

שעות פתיחה: ב', ד': 9:00-13:00, ג', ה':  16:00-20:00, שבת ראשונה ושלישית בחודש 10:00-14:00

תערוכה זו מציגה עבודות של אמנים שהתגוררו בעבר או מתגוררים כיום בערד ובוחנת את האופנים שבהם הפרויקט המודרניסטי-ציוני משתקף בעבודותיהם. לתערוכה שלושה חלקים המבוססים על ההיסטוריה ועל המבנה הפיזי של העיר: חלל הכניסה – חזון; חללים פנימיים – צורות חיים; חלל קצה – חיזיון.

בכניסה לחלל התצוגה פוגש הצופה את חלקה הראשון של התערוכה, המוקדש לחזון של העיר. בחלק זה מוצגת עבודת הווידיאו המפעל (2015) של ליהיא ילין ורז רוזקין – מחווה לסרט המדע בדיוני הקצר המזח  (La Jetée) של הבמאי הצרפתי הניסיוני קריס מארקר. הסרט, שיצא לאקרנים בשנה שהחלה בנייתה של ערד (1962), עוסק במסע בזמן בעולם לאחר התרחשותה של מלחמה גרעינית. מארקר בחר להציג בסרטו את העיר פריז לאחר אפוקליפסה, באמצעות טכניקה של רצף תצלומי סטילס בשחור-לבן בליווי קריינות, פרט לקטע קצר של תנועה. גם ילין ורוזקין מציגות את דימויי העיר ערד, המשלבים בין העבר להווה ובין מציאות לבדיה, ברצף תצלומי סטילס בליווי קריינות. העבודה מוקרנת על גבי וילון ומציגה את הדחף היצירתי של אלו שנטלו חלק במלאכת הקמתה של העיר. תמונות שהושאלו מארכיונים מוצגות לצד מודלים של בניינים מראשית העיר. פס הקול בודה מציאות מקבילה של העיר וכך מבקש לבחון את הנרטיב הציוני-מודרניסטי של "אנו באנו ארצה” בכלים אמנותיים. העבודה משמשת כמעין אינדקס עבור התערוכה בכללותה ומזכירה באופן הצבתה חזיונות אורקוליים במוזיאונים ובאתרים היסטוריים – בייחוד זה המוקרן במצדה, סמוך לערד. בניגוד לחיזיון המתוזמר היטב המוקרן שם, המושפע מאמצעים קולנועיים הוליוודיים, העבודה של ילין ורוזקין שואבת השראה מזרם ניסיוני בקולנוע המדע-בדיוני האירופי.

המראות והצלילים הבוקעים מעבודה זו מלווים את הצופה פנימה אל החלק המרכזי של התערוכה, המשקף את מרכזה של העיר ערד. חלק זה, צורות חיים, משמש מעין סיסמוגרף המשרטט את צמיחתה של האמנות בערד בעשורים הראשונים, בצל החזון הציוני-מודרניסטי שנבחן בפרק הקודם.

בצילום משפחת הופמן, בית שמש (2004) של הצלם אוהד מטלון, שגדל בערד, נראית קבוצת אנשים על רקע קומפוזיציה צבעונית. מרחבי הצבע שנוצרים באמצעות הכביש, המדרכה והמבנה התעשייתי ברקע מזכירים ציורים מופשטים מודרניסטיים, בייחוד את סדרת הקומפוזיציות הצבעוניות של פיט מונדריאן (משנות העשרים של המאה העשרים).

מרב מרודי, אמנית שגם היא גדלה בעיר, מציגה בתערוכה מספר תצלומים שנלקחו מאלבומה האישי של האמנית, לפני שהפכה לצלמת מקצועית. תצלומים אלו מציגים מבט מורכב על התבגרות של נערה בעיר קטנה ופריפריאלית: כך, למשל, נראות בהם סצנות ליליות ואפלות, התבודדות של נערה ועוד. מרודי אינה חוסכת מהצופה את רגעי המצוקה, השעמום והבדידות הנלווים לצמיחתה של נערה רגישה בעיר קטנה ומבודדת.

תצלומיו של איברהים נווג'ה, שגדל ביישוב הבדואי סוסיא בקרבת ערד, מציגים את מה שרבים מאתנו לא רואים ומעוררים תחושות הנעות בין אמפתיה לאימה. אם האישה הבדואית ושני החמורים המישירים מבט אל המצלמה בשניים מתצלומיו נראים ידידותיים, אזי הכלב הכבול, גזור האוזניים והזנב בתצלום אחר מעורר בצופה תחושות של חמלה המעורבת בפחד. הכלב הנכה מציג את המחיר הקשה שבמעשה אילוף חיה לצורכי שמירה ואבטחה. ביישוב סוסיא הכלבים הם שמשלמים מחיר על כך שהכפר אינו מחובר לתשתיות המדינה ואין בו תאורת לילה. פחד קיומי מוביל את אנשי הכפר להטיל מומים בחיותיהם כדי להופכם לאגרסיביים ולהגן ביתר שׂאת על אנשי הכפר ועל רכושם. 

מיצב הפיסול והציור ללא כותרת (2012) של תמר רודד-שבתאי, שגדלה בעיר בילדותה ושבה אליה בבגרותה, מבטא את שאיפתה להעניק צורה למה שחומק מהיגד קונקרטי. בקונסטרוקציות הברזל נאחזים מערך פסלים עם גילופי "הטבעות" של חלקי גופה של האמנית. ציורי אדריכלות, על סף בנייה ופירוק נאחזים גם הם בגריד פיגומים. הפיגומים ומדפי הברזל כמו מתגייסים למשימת משמוע של הגרעין היצירתי שבבסיס הפעולה האמנותית ומלינים על האופן שבו ערכים מודרניסטים, כגון אוניברסליות וקִדמה, נכפים לעתים על ההיגיון של המעשה האמנותי.

תצלומיה של שרה אבו שחדה, שגדלה בקהילה הבדואית בקרבתה של ערד, ממחישים את המאבק היומיומי בין סדרים סותרים בחייה. התצלומים מעלים לדיון את יכולתה של אישה בדואית לעסוק בייצוג של סביבתה הקרובה. בתצלום תפילה ליד החוף (2016) ניתן לחוש בניגוד בין שני סדרים באורחות חייה של אבו שחדה: הסדר הרליגיוזי, המיוצג באמצעות אדם הכורע ברך לתפילה על חוף הים, אל מול הסדר של הייצוג, המשתקף באדם המצלם את הים. בתצלום מה שנשאר לנו (2015) נראית נעל סירה של נערה המשייטת בים-חול. העובדה שהנעל מלאה בחול מובילה אותנו לחוש את כובדה ואת שקיעתה האפשרית.

עבודת הווידיאו חול, סופה ועץ לורנס (2013) של אייל סגל, שגדל בערד, צולמה בוואדי רם בירדן. כותרת העבודה קושרת בין שמו של הקצין הבריטי תומאס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב"), שחי באזור בתחילת המאה העשרים, לבין הציור עץ הלורנס (1929) של האמנית האמריקנית ג'ורג'יה או'קיף. ציור זה נעשה בעת ביקורה הראשון של האמנית בניו מקסיקו, בחוותו של הסופר הבריטי ד. ה. לורנס. שני האזכורים מחברים יחד את מעשה היצירה והמדבר ומעוררים את הקושי בשמירתה של זקיפות קומה לנוכח תנאי החיים הקיצוניים בסביבה המדברית. 

ציוריו של שמעון פינטו מספרים על טשטוש הגבול בין מה שנתפס כמציאותי לבין מה שמדומיין במעשה היצירה במדבר. בציור לצייר את העתיד (2015) נראה אדם עם ראש חמור מצייר בנוף הבראשיתי, כאשר חגיגה אפוקליפטית מתרחשת סביבו. האדם-חמור הוא אולי האמן שחש עצמו שונה מכל אדם ומנסה להתרכז במעשה היצירה, למרות התוהו ובוהו המתקיים בסביבתו. בציור ללא כותרת  (2013) מככבת עקובית הגלגל, צמח אופייני למדבר, שנעה ממקום למקום באמצעות משבי הרוח המדבריים. כמו האמן בציור הקודם, גם כאן, בציור זה, הצמח המתגלגל מקבל הילה של ישות בעלת רצון אישי, מתניידת על פי צו לבִה, אף על פי שסביבה משתוללים כוחות הטבע.

 

בחלק האחרון של התערוכה, חיזיון, מוצגות יצירות בעלות קול יוצא דופן, הנשמע מחוץ להגמוניה של האמנות הישראלית. רוחה של רות דורית יעקובי שורה על חלק זה של התערוכה וצובעת אותה בגווני הווייתה הנפשית הייחודית. הוידיאו של אריאל תמיר וניקולאס קיטאיגורוצקי' רוח פועמת, (2016) מציג את "המשכן לאמנות ויצירה – האישה של אלף הקולות: רות דורית יעקבי", ההאנגר רחב הידיים העטור באלפי עבודותיה של האמנית שלהלכה לעולמה לפני שנה. לצד הווידיאו מוצגים שני ציורים. בציור אישה עפה (2011) מופיע מוטיב חוזר אצל יעקובי – אישה בודדה, מנוכרת ומנותקת מהמתרחש, על רקע מופשט. הציור משמש חלון אל נוף פנימי ופותח ערוץ אל תת-המודע האישי של האמנית ואל התת-מודע הקולקטיבי של העיר. בעבודה הלב של פרידה קאלו (2003) מופיעה דמותה המשוכפלת של האמנית המקסיקנית הנודעת בתוך תיבה, לצד חפצי נוי שונים. בדומה ליעקובי, קאלו העדיפה לחיות כל חייה בפריפריה הדרומית של אמריקה ויצרה בסגנון שנחשב במשך שנים לאמנות נאיבית. שכפול הדמות מנכיח את הפיתוי הרב שהעמידו הטכנולוגיות החדשות של המאה העשרים בעבור ציירות שסגנונן נחשב פרימיטיביסטי/נאיבי בתקופתן.

ציור המחשב של הדס רשף, המקורות הלאומיים של כלכלת השוק, ציור מחשב (2014), נעשה עבור כריכת ספרו של ד"ר אריה קרמפף, "המקורות הלאומיים של כלכלת השוק: פיתוח כלכלי בתקופת עיצובו של הקפיטליזם הישראלי" (2015, הוצאת מאגנס). הציור מציע פרשנות לאופן שבו הקפיטליזם הישראלי והאתוס הלאומי-ציוני עברו שינויים ועיצבו זה את זה במהלך כארבעה עשורים. כותרת ציור מחשב נוסף, שקרניות קטנות (2012), ניתנה כמחווה לסדרת נעורים אמריקנית בסגנון מותחן מסתורין. שלוש מכוכבות הסדרה מופיעות בציור במלוא עושרן על ספה אדומה בערד. רשף עצמה מופיעה כילדה משני צדי התמונה. לצד דמותה ניצבת דמות מעבודתו של האמן היפני טקאשי מורקאמי, אשר המציא את המונח "Superflat". העבודה מציגה את הפנטזיה השקרית של הטלוויזיה ביחד עם סמלים של הסביבה המודרניסטית-ציונית שבה גדלה האמנית בערד.

בתבליטים חמסין (2002) של בוריס קופלביץ' ניתן לחוש את שפתו האמנותית המשוכללת, הנובעת מן העובדה שהגיע לערד מברית המועצות לשעבר. קופלביץ', שהתחנך בחריצות במסגרת אקדמית של לימודי אמנות, מייצר בפסליו מראה של שזירה באמצעות גילוף מחתיכה אחת של עץ דחוס. התעתוע האופטי מתחזק כאשר הוא מעניק לפסל פני שטח מטאליים המזכירים מוצר תעשייתי ומסתירים את עבודת היד העמלנית הכרוכה ביצירה.

זוג האמנים אנה הופנר קאמוס ודוד ופנר, שהגיעו לערד מדרום אמריקה, יצרו בעיר סדרה של עבודות וידיאו שמהדהדות את ראשית אמנות הווידיאו. בדומה לחקירה שביצעו חלוצי המדיום, כך בעבודות של זוג האמנים מתבצעות בדיקות גבולות של עריכת הסאונד והווידיאו. אור השמש של המדבר הוא הגיבור הראשי בעבודותיהם של זוג האמנים. בעבודה יפן (2011) מצולם אור השמש המשתקף על גבי קערה אדומה מונחת על משקוף החלון, באמצעות מצלמה מן הדור הראשון של המחשב הנייד, ולכך נלווה פסקול המבוצע באמצאות סינטיסייזרים וירטואליים. העבודה מוקדשת ליפן, שלושה ימים אחרי רעידת אדמה, בעת שנעשה ניסיון למנוע אסון גרעיני בפוקישמה. בעבודה המונולוג של הכיסא (2010) זוג האמנים מתבוננים בסביבתם, עוקבים אחר כתמים של אור המתנועעים על הקירות, על הרצפה ועל אובייקטים שונים במרחב בית-סטודיו שלהם.

במבט ראשון הסצנה המצולמת בעבודת הווידיאו אני ישראלי (2016) של איתי זיו, שגדל בערד, נראית מוּכרת: קבוצה של גברים ונשים מבוגרים רוקדים ריקודי עם במתנ"ס. במבט שני מתגלה שהסצנה מצולמת מעבר לים. רוקדי ריקודי העם הם קבוצה של נאמני ישראל, שהתאספו בעיר קטנה בגרמניה. עבורם, החזרה על צעדי ריקוד הישראליים היא מחווה של הזדהות עם העם היהודי. העבודה ממחישה כיצד מתגלגלת המשיכה לאחווה הציונית ומדביקה גם את אלו אשר רחוקים ממנה באופן פיזי. 

הפסל וגינה (2002) רחב הידיים של רחל ינאי, שחיה ויוצרת בערד, טומן בחובו את תשוקתה לתת ביטוי קונקרטי לחלקים אינטימיים בגופה של אישה. הפסל עשוי מעץ אוקומה ומזכיר במראהו פסלים אפריקניים שמשמשים שבטים פגאניים בעת טקסים. ינאי מתבססת על התבנית המוּכרת לנו של הפיסול האפריקני ועל האסוציאציה המיתית שמתלווה לו. היא שומטת את ממד הטאבו מן העיסוק באיבר המין הנשי ומעניקה לו במקומו משמעות פטישיסטית.  

 
 
לחצו להוספת תגובה ל13/1-13/4 מרכז לאמנות עכשווית בערד- התערוכה: ערד מחזון לחזיון
 
תגובות
 
 
 
 
 
תיירות חבל יתיר- מועצה אזורית הר חברון
 
אתר עיריית ערד
 
תנועת אור - חיים בנגב ובגליל
 
וילות יוקרתיות לנופש
 
לחלום רחוק - טיולים למונגוליה
 
אתר 'בוטיקו' תיירות עסקית בדרום
 
דרושים
 
פורטל מנהלי משאבי אנוש
 
הסטודנט-ביקורות סטודנטים על לימודים בישראל
 
לוח המלגות הגדול בישראל
 
דירות7 בערד והנגב המזרחי
 
ארגון השומר החדש
 
אגודת הפסוריאזיס הישראלית
 
שדה בריר - ערד נגד המכרה