26/03/2017

חדשות ומאמרים

הקטן
הגדל
 
כניסת רשומים
אימייל
סיסמה
 
 
ים המלח - ``השינויים במפלס ים המלח והשפעתם על התיירות: בדגש על האגן הדרומי``
 
 
 
 
   

חדשות ומאמרים

-

תיירות

-

התיירות הנכנסת ככלי להפרחת הנגב/מאת: שקד ברקת*

 
התיירות הנכנסת ככלי להפרחת הנגב/מאת: שקד ברקת*
‏יום רביעי ‏08 ‏מרץ ‏2017

בשנת 2016 נרשמו כבר 1.235 מיליארד מבקרים ברחבי העולם, וארגון התיירות העולמי מנבא שעד 2030 יצמח המספר ל-1.800 מיליארד. ברור לכול שהמשמעות של נתונים אלה היא שגם הפוטנציאל התיירותי של ישראל צפוי לצמוח בעשורים הקרובים. כאשר מביטים על שנת 2040 או 2050, פוטנציאל הפיתוח המשמעותי ביותר מצוי בנגב ולאו דווקא באזור הליבה. יש במרחביו אפשרות הרבה יותר נוחה לכונן פיתוח מגוון של שירותי הארחה במחירים השווים לכל נפש, בהשוואה לשאר אזורי הארץ.

מאת: שקד ברקת*

 

בשנת 2000 עלה אמנון ליפקין-שחק, שר התיירות דאז, על בימת הכנסת וקבע: "לפני 50 שנה, ב-1950, נספרו 25 מיליון תיירים בעולם. בשנת 2000, 50 שנה אחר כך, יהיו כמעט 700 מיליון תיירים. זה השינוי. מי שלא מבין אותו, לא מבין שהגידול הזה יימשך". ואכן, בשנת 2016 נרשמו כבר 1.235 מיליארד מבקרים ברחבי העולם, וארגון התיירות העולמי מנבא שעד 2030 יצמח המספר ל-1.800 מיליארד. ברור לכול שהמשמעות של נתונים אלה היא שגם הפוטנציאל התיירותי של ישראל צפוי לצמוח בעשורים הקרובים.

בשנים האחרונות נשמעו באופן תכוף אמירות מפי אישי מפתח כי הפוטנציאל התיירותי של ישראל הוא בין 10 ל-25 מיליון תיירים בשנה. אלא שמדובר בקביעות מופשטות שחשוב לבחון אותן לעומק בכדי להבין בצורה מלאה את מהותן. אין ספק כי רובו של הפוטנציאל התיירותי אינו מורכב בהכרח מתיירים עשירים, ועקב זאת ההתמקדות בתיירות איכותית מקטינה בצורה משמעותית את היכולת של ישראל למצות בצורה מלאה את הפוטנציאל התיירותי שלה. בתוך כך, זה אבסורד להדגיש מאוד את הבעיות הביטחוניות בזמן שישראל מצויה במקום ה-136 מתוך 141 מדינות בסוגיית התחרותיות במחיר.

בזמננו, תל-אביב וירושלים היקרות הן מוקדי התיירות המובהקים של ישראל למבקרים מבחוץ. מרבית הלינות של התיירים מתבצעות באופן מתמשך בשתי ערים אלו, ואף נראה שמשרד התיירות מעמיד את קידום התיירות לתחומן בראש סדרי העדיפויות שלו.

אולם, יש בעיה מהותית עם פיתוח מהיר של מלונות תיירות במוקדי התיירות, לנוכח הביורוקרטיזציה הרבה הנלוות להקמתם. חשוב מכך, אפשר לקבוע בבירור שאין אפשרות אמתית לפיתוח נרחב של שירותי הארחה במחירים השווים לכל נפש בירושלים ותל-אביב, בהתאם לעיקר הפוטנציאל התיירותי התיאורטי של ישראל.

על רקע זה ניתן לומר שכאשר מביטים על שנת 2040 או 2050, פוטנציאל הפיתוח המשמעותי ביותר מצוי בנגב ולאו דווקא באזור הליבה. הנגב משתרע על פני 64.3% משטח המדינה, ובהתאם למגמות העולמיות, יש במרחביו אפשרות הרבה יותר נוחה לכונן פיתוח מגוון של שירותי הארחה במחירים השווים לכל נפש, בהשוואה לשאר אזורי הארץ.

בנקודה זו חשוב לי לנפץ מיתוס שמלווה את הפוליטיקה של התיירות בישראל במשך עשורים רבים. זה פשוט לא נכון לטעון שעדיף להתמקד בתיירות עשירה שלנה במלונות פאר, מאחר שהיא מכניסה לכאורה הרבה יותר כסף למדינה.  

כאשר מחירי הלינה נוחים יותר, תיירים יכולים להישאר יותר ימים בארץ המארחת, ומשום כך התרומה המצטברת שלהם לשירותים מקומיים כמו מסעדות, בתי קפה, סופרים, מכולות, חנויות מזכרות, אתרים, תחבורה והדרכה, גדלה באופן ניכר. לאחרונה נתקלתי במחקר שהתבצע באוסטרליה והראה, למשל, שתרמילאים מוציאים פחות כסף בממוצע ביום טיול, אך כמעט פי שניים בטיול כולו בהשוואה לתיירים אחרים. מדינות ואזורים רבים מספור עושים מאמצים רבים בכדי למשוך לתחומם תיירים צעירים, גם אם הם לא לנים במלונות. האם כולם טועים? 

בשנת 1970, 76.3% משירותי ההארחה המומלצים לתיירים בישראל היו בדרגה של 3 כוכבים ומטה, וחציון מספר ימי השהייה של התיירים היה יותר מפי 2 בהשוואה למה שנהוג בזמננו. הגשמה מחדש של נתונים מסוג זה בנגב, תוכל לתרום בצורה מכרעת לצרכיה של האוכלוסייה המקומית בדרום הארץ, ואף תעודד זרימה הולכת וגדלה של אוכלוסייה איכותית ממעמד בינוני שתרצה להתפרנס מתיירות כמקור הכנסה עיקרי או משני. ברחבי העולם שירותי האירוח מוענקים בעיקר על ידי גופים כלכליים בסדר גודל בינוני או אפילו משפחתי, ולא על ידי רשתות גדולות, ובכדי למצות בצורה נאותה את הפוטנציאל התיירותי, דומה שראוי לשקול שינוי רדיקלי במדיניות פיתוח שירותי ההארחה.

כמו כן, חשוב לכונן תכנית-על ארוכת טווח בעלת כמה שלבים, המבקשת להביא לנגב לקראת שנת 2040 10 מיליון תיירים מידי שנה. בהתאם למגמות העולמיות, רצוי שתכנית כזו תתמקד בשני קהלי יעד עיקריים שניתנים להגדרה כ"תיירות עממית-איכותית": א. תיירים צעירים בגילאי 29-15. על פי הערכת WYSE, 23% מקרב המבקרים ברחבי העולם בשנת 2015 היו צעירים, והם יצרו הכנסות בסדרי גודל מדהימים של 283 מיליארד דולר, מאחר שהם נוטים להישאר מספר רב יחסית של ימים בארץ המארחת.

ב. תיירים בוגרים שאידיאולוגית או תרבותית מסרבים לשלם מחירים גבוהים עבור לינה, אך הם מותירים כסף רב בשירותי תיירות מקומיים אחרים. פלחי תיירות משמעותיים מסוג זה אפשר למצוא במדינות כמו גרמניה, יפן, הולנד, שבדיה, דנמרק, והרשימה עוד ארוכה. ארגון התיירות העולמי מגדיר גם קהלים מסוג זה כתיירות איכותית (Quality Tourism), למרות שהם מעדיפים בצורה ברורה שירותי הארחה זולים.

חשוב להדגיש כי המשמעות של 10 מיליון תיירים בנגב היא צריכה תיירותית בסדרי גודל העולים על 50 מיליארד ₪ מידי שנה, ומקומות עבודה לחצי מיליון בני אדם בערך בצורה ישירה ועקיפה. אין שום ענף כלכלי אחר שיכול אפילו להתקרב לנתונים הללו, והלוואי שמקבלי ההחלטות ברמה הארצית והמקומית יוכלו לקחת פסק זמן של כמה ימים מלוח הזמנים העמוס שלהם, בכדי לקרוא לעומק כמה מחקרים חשובים שנערכו בעולם ועסקו בהשלכות כלכליות וחברתיות של פיתוח תיירותי מושכל שמתחשב בנוף ובסביבה.

בהנחה שתחליט המערכת הפוליטית לקדם בצורה ניכרת את פיתוח התיירות הנכנסת בנגב, עולה שאלה באיזה מבנה ארגוני רצוי לבצע זאת. המגמה העולמית המובהקת היא שימוש בארגוני תיירות מקצועיים ויעילים ברמה הארצית, האזורית או המקומית, במקביל למשרד ממשלתי פאסיבי מאוד.

ארגון ברמה הארצית לא יוכל לקדם את התיירות בנגב בצורה נאותה. יש יותר מידי גופים בעלי אינטרסים ועוצמה פוליטית רבה, שמעוניינים בהמשך המצב הקיים, ואין ספק שהם יוכלו להשתמש במשאבים העומדים לרשותם בכדי שהפוליטיקה של התיירות תמשיך לקדם תיירות נכנסת לתל-אביב וירושלים, גם אם המדיניות המוצהרת תדגיש אזורים אחרים ברחבי הארץ.

גם ארגונים ברמה המקומית לא יוכלו להשיג תוצאות ראויות מראייה ארוכת טווח. הסיכויים שהמערכת הפוליטית הריכוזית בישראל תקצה לארגונים מקומיים בנגב תקציבים שיאפשרו להם להתחרות בצורה מתמשכת בתיירות העולמית שואפים לאפס. גם במקרה זה, סביר שיחסי עוצמה ואינטרסים יובילו לידי כך שארגוני תיירות מקומיים יעדיפו, מפאת משאבים מוגבלים, להתמקד בתיירות פנים ולא בתיירות חוץ, ולבסוף אף יחדלו מלהתקיים במתכונת של ארגוני תיירות מקומיים משמעותיים.

בנסיבות אלו, נראה כי הפתרון הנכון הוא לכונן ארגון תיירות אזורי בנגב (RTO) שיפעל על בסיס של תכנית-על המביטה עשרים שנה קדימה, וזוכה בשנים הראשונות לתקציבים קבועים הנובעים מתכנון אסטרטגי השואף להגשים את השלב הראשון של תכנית העל. בהתאם למגמות העולמיות, רצוי שהוא יכונן את פעילותו בעיקר על סמך שותפויות ציבוריות-פרטיות, שמטרתן המוצהרת היא יצירת תנאים נוחים ורווחיים למשקיעים בשירותי הארחה זולים, ואף שמרבית כוח האדם שלו יהיה מורכב מאנשים בעלי רקע עסקי בעולם התיירות. לעניות דעתי, רצוי גם שעובדיו יזכו לשכר המותאם לעמידה ביעדים הכמותיים שתציב לו המערכת הפוליטית.

זהות המשרד הממשלתי שיהיה אחראי עליו פחות חשובה, וברחבי העולם ניתן למצוא מגוון רחב מאוד של משרדי ממשלה שאחראים על ארגונים מסוג זה. אבל זה מאוד חשוב, שבהתאם למגמות העולמיות, המשרד הממשלתי יהיה פאסיבי מאוד ויתרכז בעיצוב יעדי-על ברמת המקרו ופיקוח על ביצועם, ולא במעורבות דה-פקטו בפעילותו של הארגון. וזאת, במקביל להקצאת המשאבים הנדרשים שיאפשרו לארגון התיירות האזורי לפעול בצורה יעילה, מקצועית ומתמשכת במשך כמה עשורים, בכדי להגשים את יעדיו ומטרותיו.

*כותב הטור הגיש בפברואר 2017 לסנט של האוניברסיטה העברית בירושלים עבודת דוקטורט בנושא "הפוליטיקה של התיירות בישראל", בהנחיית פרופסור מנחם הופנונג מהחוג למדע המדינה ופרופסור נעם שובל מהחוג לגאוגרפיה. Shaked.bareket@mail.huji.ac.il

 
 
לחצו להוספת תגובה להתיירות הנכנסת ככלי להפרחת הנגב/מאת: שקד ברקת*
 
תגובות
 
 
 
 
 
תיירות חבל יתיר- מועצה אזורית הר חברון
 
אתר עיריית ערד
 
תנועת אור - חיים בנגב ובגליל
 
וילות יוקרתיות לנופש
 
לחלום רחוק - טיולים למונגוליה
 
אתר 'בוטיקו' תיירות עסקית בדרום
 
דרושים
 
פורטל מנהלי משאבי אנוש
 
הסטודנט-ביקורות סטודנטים על לימודים בישראל
 
לוח המלגות הגדול בישראל
 
דירות7 בערד והנגב המזרחי
 
ארגון השומר החדש
 
אגודת הפסוריאזיס הישראלית
 
שדה בריר - ערד נגד המכרה