22/09/2017

חדשות ומאמרים

הקטן
הגדל
 
כניסת רשומים
אימייל
סיסמה
 
 

באר שבע- מרכז מבקרים "שער הנגב" /OR Movement תנועת אור
 
 
 
 
   

חדשות ומאמרים

-

חדשות סביבה

-

כורים ובוכים / רועי גלילי

 
כורים ובוכים / רועי גלילי
‏יום ראשון ‏03 ‏ספטמבר ‏2017

ב-30 ביוני 2017 קרס קיר מאגר חומצה במפעלי רותם שבמישור רותם. מאות אלפי קוב של שפכים חומציים (קיימים אומדני כמויות שונים) זרמו אל אפיק נחל אשלים. אינני מתכוון לערער על הטענה לפיה הנזק חסר תקדים,  אלא שאותה חברה עצמה - כי"ל רותם - אחראית כבר שנים רבות לאסון אקולוגי עצום שמתרחש כל כולו, ברשות ובסמכות בשטחי בקעת צין והר צין ובפריפריה שלהם בצפון הערבה בואכה עין צין ועין עקרבים, האומנם האישור הרגולטורי הזה הופך את מה שקורה לפחות אסוני והרסני? מהם נזקיו של מפעל צין ובמה "זכינו", אם כן, גם אנחנו תושבי הערבה, בנזק "חסר תקדים" משלנו?
מאת: רועי גלילי, פורסם לראשונה בעיתון המועצה האזורית הערבה התיכונה מס' 73
 

 

ב-30 ביוני 2017 קרס קיר מאגר חומצה במפעלי רותם שבמישור רותם. מאות אלפי קוב של שפכים חומציים (קיימים אומדני כמויות שונים) זרמו אל אפיק נחל אשלים וזיהמו את ערוצו העליון ואת הקניון המופלא שבו מתחתר הנחל בחלקו התחתון עד מישור עמיעז ובריכות האגירה התחתונות של המפעל (שזכו משום מה לשם הפיוטי והמוזר "אגם הברבורים"). הארץ רעשה, ובצדק. כותרות העיתונים תיארו את האסון האקולוגי כ"חסר תקדים" (ביטוי אופנתי במקומותינו), ואתרי החדשות זעקו חמס ותבעו מחברת כי"ל רותם (לשעבר: רותם אמפרט) ובעלת השליטה בה חברת כימיקלים לישראל (כי"ל) לשאת באחריות הפלילית והכלכלית לנזק ולשיקומו.

אינני מתכוון לערער על הטענה לפיה הנזק חסר תקדים, או לנסות ולדרג את גודלם של האסונות האקולוגיים שאירעו בארץ ובפרט את המפגעים הרבים שלהם אחראית חברת כי"ל, אלא שאותה חברה עצמה - כי"ל רותם - אחראית כבר שנים רבות לאסון אקולוגי עצום שמתרחש כל כולו, ברשות ובסמכות, בשטחים שנקבעו על ידי מדינת ישראל כשטחי כרייה בזיכיון וזכו לכל ההרשאות והאישורים הנדרשים. האומנם האישור הרגולטורי הזה הופך את מה שקורה בחצר האחורית שלנו, בשטחי בקעת צין והר צין ובפריפריה שלהם בצפון הערבה בואכה עין צין ועין עקרבים, לפחות אסוני והרסני? התשובה לשאלה הזו עשויה להיות תיאורטית - תלוית הגדרות, אלא שמעבר לתיאוריה ולהגדרות, מתרחש באזורנו בחמישים השנים האחרונות נזק סביבתי שגם הוא בדרכו, חסר תקדים בהיקפיו.

מהם נזקיו של מפעל צין ובמה "זכינו", אם כן, גם אנחנו תושבי הערבה, בנזק "חסר תקדים" משלנו?

קצת רקע

שטחי הזיכיון שבהם מחזיקה חברת כי"ל מתוקף פקודת המכרות הממשלתית כבר משנת 1961 כוללים אזורים נרחבים של מיליוני דונמים בנגב (מרבית שטחי מפעל צין נכללים בשטחי הזיכיון רק משנת 1971, הזיכיון שתקף לחמישים שנה מסתיים בשנת 2021). את הפוספטים כורים, מפיקים ומזקקים בעיקר להכנת זרחן לדשנים, וערכם הכלכלי משתנה לנוכח שינויים במחירי התשומות (החקלאיות בעיקר). מלבד הרווח המשמעותי לבעלי המפעל יש לכרית הפוספטים גם ערך מוסף ניכר: כ-1200 עובדים מועסקים באופן ישיר בתעשיית הפוספטים (מתוכם כ-400 במפעל צין), וייצוא הפוספטים מגדיל את יתרות מטבע החוץ של ישראל (סוגיית מיסוי רווחי המפעלים היא סוגיה חשובה ונפרדת שנדון בה בהמשך). מפעל צין הוא הגדול והצעיר בשלושת מפעלי המכרות של חברת כי"ל רותם, לבירינט המכרות הענקי משתרע על פני עשרות קילומטרים רבועים מכביש עיר אובות מעלה עקרבים (כביש 227) ממזרח וכמעט עד מצוק הצינים ממערב, משלוחת צלמון מדרום ועד רכס חצרה מצפון. הקמת המפעל בשנת 1976 לוותה במאבק סביבתי להצלת שדה הבולבוסים שתוכניות הפיתוח הראשונות אמורות היו לבלוע אותו. האירוע הזה, שהסתיים אומנם בהצלתו של האתר הנדיר, לא היה אלא יריית הפתיחה לשלל הפעילויות ההרסניות (מבחינה סביבתית) שהתרחשו באזורים האלו ולמאבקים סביבתיים מעטים (מדי) שהתרחשו סביב עבודות הכרייה והפקת הפוספטים.

בשניים מן המאבקים האלו היו תושבי הערבה שותפים פעילים מאוד: הפסקת פעילותם של תנורי הקלייה ששימשו להפקת הפוספט וארובותיהם גרמו לזיהום אוויר חמור בצפון הערבה (שיטת ההפקה הומרה לפלוטציה – סינון ושיקוע במים) ועצירת תוכניות הכרייה באזור המכונה חצבה מערב ונמצא מדרום למפעל. למרות שפרנסי כי"ל מחו נמרצות כנגד ההתנגדויות האלו והשינויים שנלוו להם, הן התקבלו בסופו של דבר, והמפעלים זכו בזכותם בעיקר להתייעלויות טכנולוגיות.

ואולם, במקביל לניצחונות הסביבתיים האלו מתרחשת באזור המפעל ובבקעת צין מציאות הרסנית: על שלושה נזקי מפעל צין ועל ארבעה לא אשיבנו: כמאמר המכתם הידוע (זכויות היוצרים לנביא עמוס כמובן):

הרס הטופוגרפיה, ערכי טבע ובתי גידול בבקעת צין

כבר יותר מארבעים שנה נפתחים בשטחי הזיכיון של המפעל בבקעת צין שטחי כרייה וחציבה. אלפי דונמים (על פי אומדן גס כ-800,000 דונם) בלבה של "ארץ בראשית". ההליך הרגולטורי שמכשיר את הגדלת שטחי הכרייה כרוך בהגשת תוכניות לוועדה המקומית ולוועדה המחוזית לתכנון ובנייה וקבלת הרשאה מרמ"י. היושבים בוועדות האלו אינם בקיאים על פי רוב בפרטי הבקשות ונוטים שלא להערים קשיים בדרכם של המפעלים. את הנתונים אודות עתודות הפוספט הזמינות מספקת בעיקר חברת כי"ל ששינתה אותם כבר מספר פעמים בעבר, בעיקר כשהתבקשה לרסן את התיאבון הבלתי פוסק שלה לפתוח שטחי כרייה חדשים. מכיוון שהזיכיון ניתן לחמישים  שנה (!), נראה שלא נעשתה חשיבה ארוכת טווח אודות ניהול עתודות הקרקע של שטחי הזיכיון. אומנם זוהי התרשמות אישית שלי, אך נדמה לי שהשיקול שמשפיע על מדיניות המפעל היכן ומתי לפתוח אזורי כרייה חדשים הוא קצר טווח וכלכלי בלבד. פתיחת אזורי כרייה חדשים ו"עשירים" בפוספטים כלכלית לכי"ל יותר מניצול מקסימלי של שדות שנמצאים בעבודה, ובעיקר אם הם סמוכים למפעלים. כחלק ממאבקה של החברה נגד התנגדויות שונות נשלף בדרך כלל גם קלף האזהרות והאיומים בפיטורי עובדים. בלי להקל ראש בחשש שהגבלת אזורי הכרייה תגרום לפיטורי עובדים, נדמה לי שהשיקול המרכזי של כי"ל בכל הנוגע לפיטורי עובדים היה תמיד מחיר הפוספטים, כפי שהצהירו פרנסיה בשלל סכסוכי העובדים המתוקשרים בשנים האחרונות. וגם בלי קשר לעניין הזה, האינטרס הציבורי האמיתי – ניהול מושכל של עתודות הפוספטים ושמירה על ערכי טבע מוגנים ועל אדמות הפרא האחרונות בארץ - למען בני אדם (שאינם מבעלי כי"ל), למען הדורות הבאים ולמען זכותם של הנופים, הצמחים ובעלי החיים להתקיים –  כלל איננו מובא בחשבון. לאינטרס הזה אין תג מחיר.

חוקי המדינה מחייבים את המפעלים לשקם את המחצבות הנטושות. במסגרת הסכם שנחתם בשנת 2003  קיבלה רותם אמפרט (כיום כי"ל רותם) פטור מדמי חכירה עבור שטחים שבהם לא נעשית כרייה פעילה, בתמורה להקמת קרן לשיקום מכרות שאליה יופרשו כספים לשיקום מכרות העבר.  לפי שעה ההליך הזה מתבצע בעצלתיים (וגם מבקר המדינה נתן את דעתו על כך בדו"ח 2012). אף על פי כן מרבים בכי"ל להתגאות ב"שיקום" המחצבות. כמה שלבים לתהליך ה"שיקום": הסרת שכבת הציפוי הטבעיתTop) Soil) לפני תחילת הכרייה, כיסוי בורות החציבה שמגיעים לעומקים של עשרות מטרים בחומר ה"תפל" שנותר בתום כריית הפוספטים והפקתם, "בניית" טופוגרפיה שתשחזר את פני השטח עד כמה שניתן ופיזור מחודש של ה-.Top Soil התהליך הזה מבקש לתקן בעזרת שופלים ומשאיות שכבות קרקע, מערכות אקולוגיות ותהליכים שארכו מיליוני שנים, וכך זה נראה בהתאם: "שיקום" במירכאות כפולות ומכופלות – נזם זהב באף חזיר! משום מה יש גם ברט"ג שמפקחת על התהליך הזה לא מעט שמתלהבים מהקוסמטיקה המקוממת הזו.

העברת נכסי הציבור ומשאבים לאומיים לידיים פרטיות

אינני כלכלן אבל נדמה שבמקרה של כי"ל לא ניתן להתעלם מן ההיבט הכלכלי של הפרטת והעברת נכסים לאומיים ואוצרות טבע מתכלים לידיים פרטיות. עד שנת 1992 ניהלה את מכרות הפוספט חברה ממשלתית בשם "פוספטים בנגב". בשנים 1997-1992 הופרטה החברה ומניותיה נמכרו לאנשי עסקים פרטיים (בשווי ערך של כ-900 מיליון ש"ח, שהיה נמוך ביותר מחצי מהערכת השווי שלה בעת ההיא).  ב-1999 רכשו האחים עופר את החברה לישראל שהחזיקה בכי"ל. כי"ל, (ש"כי"ל רותם" משתייכת אליה) היא קונגלומרט של חברות שעוסקות בכרייה והפקה של כימיקלים וחולשת על מרבית אוצרות הטבע של ישראל. קצת נתונים מן העשור האחרון יכולים לסבר היטב את התמונה הכלכלית של העושר המופלג הזה שמגיע מן האדמה של כולנו:

בשנים 2010-2009 חילקה כי"ל דיבידנדים בהיקף של כ-6.5 מיליארד ש"ח(!) – כסף שהועבר לידיים פרטיות. מפעלי ים המלח שילמו למדינה תמלוגים בהיקף של כ-5% מכלל מכירות האשלג, במקום תמלוגים של 10% בגין הכמות העודפת על מיליון טונות אשלג – כפי שכתוב בחוק זיכיון ים המלח (1961). התאגיד שילם ומשלם מס חברות מופחת של 12.7% במקום 25%.

בשנת 2013 היו לכי"ל הכנסות בסך 21 מיליארד ש"ח, הרווח הגולמי היה 8.1 מיליארד ש"ח, הרווח התפעולי והרווח לפני מס עמדו על 3.8 מיליארד ש"ח. הרווח הנקי עמד על 2.8 מיליארד ש"ח. התשואה להון הייתה 22%. לשם השוואה: חברת שופרסל סיימה את אותה השנה עם הכנסות של 11 מיליארד ש"ח, רווח תפעולי של 0.4 מיליארד ש"ח ורווח נקי של 0.2 מיליארד ש"ח; לחברת ההייטק נייס היו באותה שנה הכנסות של 3.2 מיליארד ש"ח, רווח תפעולי של 0.27 מיליארד ש"ח ורווח נקי של 0.19 מיליארד ש"ח (הנתונים באדיבות ויקיפדיה).

ירידת מחירי הפוספטים בעולם פגעה באופן משמעותי ברווחיה של כי"ל, ובשנת 2017 היה מחזור המכירות של כי"ל כ-21.5 מיליארד ש"ח, הרווח הגולמי היה 1.3 מיליארד ש"ח והרווח התפעולי היה "רק" 0.22 מיליארד ש"ח.

הנתונים מן העיתונות, מויקיפדיה ומהאתר של הרשות לניירות ערך.

למרות שינויים ברווחיות החברה שנובעים בעיקר משינויים במחירי הפוספטים נותר קונצרן כי"ל רווחי ביותר בראייה רבת שנים. המדינה ואנו, תושבי האזור, נהנים באופן מאוד מוגבל מכל הפרוספריטי הזה. חלק מן הרווחיות המרשימה הזו נובע מחולשתה של הרגולציה בפיקוח על מדיניות הכרייה ועל מיסוי רווחי העתק שמגיעים לידיים פרטיות במהלך יותר משני עשורים.

זיהום אוויר והרס קרומי הקרקע בצפון הערבה

בשלושים השנים בהן פעלו במפעל במרץ, תנורי הקלייה להפקת הפוספטים (עד נצחון המאבק כנגד תנורי ה"קלייה" בשנת 2006), חרג זיהום האוויר בפריפריה של המפעל באלפי אחוזים מהתקנים המותרים (והדבר הוכח בבדיקות המשרד לאיכות הסביבה). צמחיית האזור התכסתה באבק חומצי שניוון וחיסל את מרביתה במעגלים מתרחבים סביב המפעל. קרומי הקרקע היו ראשונים לגווע: אותם מיקרואורגניזמים שנמצאים באינטראקציה עם חלקיקי הקרקע, מהווים מקור ייצור ראשוני של חומר אורגני בשרשרות המזון ומונעים את סחיפת הקרקע, נכחדו ונעלמו, גם שיחים ועצים נפגעו בטווח של קילומטרים רבים מן המפעל. את האבק החומצי באוויר הערבה זוכרים היטב גם חקלאי עידן וחצבה ששטיפת הרשתות בבתי הרשת שלהם גרמה בשנים האלו לצריבות בעלי הצמחים, למותר לציין שכל ה"טוב" הזה חדר גם לאוויר הנשימה של תושבי הערבה. המאבק לעצירת פעולתם של תנורי הקלייה וזיהום האוויר שנלווה להם החל בפעולה פרטית של נעה שחק מחצבה שחברה לחברה להגנת הטבע, ועל כך מגיע לה שאפו גדול. בשנים האחרונות השטח חווה תהליך התאוששות איטי, אך מרגש מאוד. יחד עם זאת ארובות המפעל מוסיפות לעשן מפעם לפעם ועבודות הכרייה מייצרות אבק כבד. מנתוני המשרד לאיכות הסביבה עולה שמפעל צין עודנו המפעל המזהם ביותר בארץ בתחום זיהום האוויר החלקיקי.

זיהום, המלחת והרעלת האקוויפרים ומעיינות עין צין ועין עקרבים

בילדותי בשנות השבעים אהבתי להגיע עם הורי לעין צין ועין עקרבים ולהתנסות במיומנות זיהוי מי התהום הגבוהים וחפירת ת'מילה (מין גב של מי תהום מעשה ידי אדם) בנאות המדבר המופלאים האלו שהמים לא שפעו בהם על פני הקרקע, אך היו מין ג'ונגלים מדבריים של צמחיית מעיינות: עצי תמרים, שיחי הגה, סמר, קנה וסוף. בראשית שנות השמונים שמחנו, אוהבי האזור, לגלות ששפיעת המעיינות עולה, והקטע שבין עין צין לגבי שיש הופך לנחל זורם. אלא שעד מהרה הסתבר שלזרימה המתגברת יש השפעות מוזרות: במים שצבעם ירוק עד צהוב זרחני לא טבעי התפתחו אצות עבותות מסוג שאיננו מאפיין צמחיית מעיינות. צמחיית מלחות עבותה שנראתה מרהיבה בתחילה התרחבה והשתלטה על חברות הצומח המקוריות. אשלים קנים ומלוח החליפו את שיחי ההגה, הסמר והסוף.

עצובה במיוחד היא גסיסתן של מושבות עצי הדקל הגדולות שייחדו את נופם של שני המעיינות: עץ דקל גוסס וגווע באופן מאוד נוגע ללב, בלוריות הצמרת מצהיבות ומתייבשות עד שהן נושרות, והעץ נראה כקטוע ראש. מבחינה ביולוגית העץ מת למעשה בשלב הזה, אבל גזעו החסון מוסיף לעמוד ולהיאבק ברוחות במלח ובחום עד שהוא קורס כאילו נפל על ברכיו.

המלחת המעיינות שהתלוותה לשפיעה הגוברת התרחשה בגלל תהליכי שטיפת הפוספטים במפעל, שנמצא כחמישה עשר קילומטרים במעלה נחל צין, והתגברה למרבה הצער דווקא בעקבות הצלחתו של המאבק להפסקת תהליכי הקלייה והמעבר לסינון החומר במים בשיטת הפלוטציה. ללמדך שמפעל פוספטים, "אתה לא יכול להקיף 365 מעלות / תמיד נשאר איזה סדק דרכו יוכל להתגלות" כפי שכתב פעם, בנסיבות אחרות, מאיר אריאל. אנשי כי"ל טוענים שבעקבות אגירת מי הפלוטציה בבריכת האגירה של המפעל (בריכת "מצדה") פוחתת המלחת האקוויפר. ואולם מאחר שביכולותיהם המופלאות של מהנדסי המפעל בתחום המאגרים נוכחנו כבר בנחל אשלים, אני עודני סקפטי וחשדן בנושא הזה. מכל מקום שפיעת המים הרעילים במעיינות עין צין ועין עקרבים לא השתנתה משמעותית ורמת המליחות בהם נותרה גבוהה באופן חריג ביותר: 10,000-7500 מיליגרם כלור/ליטר (התקן המקסימלי למי שתייה בארץ עד 400 מיליגרם כלור/ליטר) ויותר מ-2000 מיליגרם ניטרטים לליטר (התקן המקסימלי למי שתייה בארץ עד 60 מיליגרם ניטרטים/ליטר). הנתונים באדיבות רשות המים.

מה הלאה?

נזק סביבתי בסדרי הגודל שהמיטו מפעלי הפוספטים על הנגב הוא בלתי הפיך. האם ישנן גם נקודות אור? ולמה עלינו לשאוף אם כן?

יש שכר למאבקים הסביבתיים: במפעלי הפוספטים ובפרט בקרב עובדי השטח חלחלה מודעות עמוקה להשפעת הנזקים הסביבתיים, והם עושים מאמצים גדולים בתחום שיקום המחצבות החדשות שתהליכי השיקום מתוכננים כחלק מן הפרוגרמה שלהם. יש לציין בהגינות שזוהי גם מדיניותם של המפעלים, ויחד עם זאת אני סבור, כפי שכבר כתבתי, שהשיקום הוא לעג לרש לעומת היקפיו של ההרס. בהיבט הסביבתי וגם בהיבט האחריות שלנו כלפי סביבת חיינו, כלפי איכות חיינו וכלפי הדורות הבאים, יש למנוע מן המפעלים להרחיב את שטחי הכרייה שלהם. באופן מלא ומוחלט! בשנים האחרונות אושרו ונפתחו עוד אלפי דונמים של שטחי כרייה חדשים באזור נחל סיף ונחל צינים. האישורים למהלכים האלו ניתנו בקלות רבה, ואת הנוהל הזה יש להפסיק. הרווח הכלכלי למדינה ולציבור מהרחבות שטחי הכרייה יהיה קטן בהרבה מן ההרס שתסב הכרייה לשטח ולדורות הבאים. למודי ניסיון, עלינו להחמיר את הרגולציה והפיקוח על המפעלים ולא להסתפק בנתוניהם ובהבטחותיהם של אנשי כי"ל וכי"ל רותם והנהלותיהם. אנחנו, תושבי האזור, שכניהם האנושיים היחידים של מפעלי צין, זכאים גם לקבל מן המפעלים תמיכה משמעותית בפרויקטים של חינוך ותיעוד ההיסטוריה והאקולוגיה של האזור ואולי גם בהסבת המחצבות לפרויקטים קהילתיים (בסגנון פארקים מוטוריים או גנים בוטאניים).

שירת המדבר הגווע

בשנת 1960 פרסם הצלם פטר מירום את ספר הצילומים היפה והעצוב שלו "שירת האגם הגווע" בו תיעד וביכה את ייבוש אגם החולה. לנחל צין התחתון: להר צין, לעין צין ולעין עקרבים לא היה לדאבוננו מתעד מוכשר שכזה.

בבוקר חמסיני של ראשית אוגוסט יצאתי לצלם את הר צין שניצב ענק וגלמוד בלבם של אזורי כרייה מצולקים, תעשייתיים ומכוערים. אור רך ליטף את מדרונות החוואר המאפירים, את פצעי המחצבות ואת הטרקטורים והמשאיות שדהרו במכרות. ההר נראה לפתע זקן ומעורר חמלה, שריד אחרון לנוף קדומים ולתקופה שחלפה. מלך גולה בארצו. בדעתי עלו שורותיו של המשורר חיים גורי, נטולות הקשר, אך מתאימות כל כך:

תם מועד, תמה מלכות נוספת

בשחר על ההרים הדפוקים האלה

באש הנרגעת לעיניך באפר...

כי תם מועד ועולה המלכות האחרת

ליד הגברים הנחים לרגליה בשקט

על גבי אבנים שערכן עולה משעה

לשעה מטורפת.

על ייעוץ וסיוע בהכנת הכתבה אני מבקש להודות לרבים וטובים העוסקים בנושא לאורך השנים ובמיוחד לנעה שחק ולאודי גלילי.

 
 
לחצו להוספת תגובה לכורים ובוכים / רועי גלילי
 
תגובות
03/09/2017
חייבים לעצור את ההרס (דר' שרית עוקד)
 
 
 
 
 
 
תיירות חבל יתיר- מועצה אזורית הר חברון
 
אתר עיריית ערד
 
תנועת אור - חיים בנגב ובגליל
 
וילות יוקרתיות לנופש
 
לחלום רחוק - טיולים למונגוליה
 
אתר 'בוטיקו' תיירות עסקית בדרום
 
דרושים
 
פורטל מנהלי משאבי אנוש
 
הסטודנט-ביקורות סטודנטים על לימודים בישראל
 
לוח המלגות הגדול בישראל
 
דירות7 בערד והנגב המזרחי
 
ארגון השומר החדש
 
אגודת הפסוריאזיס הישראלית
 
שדה בריר - ערד נגד המכרה